שבוע האופנה הוא הזדמנות לבחון לא רק מה מעצבים רוצים שנלבש בעונה הבאה, אלא גם מה מעסיק אותם, מאילו עולמות הם שואבים השראה ואילו סיפורים הם מבקשים לספר באמצעות הבגדים. השנה, תחת הכותרת "נשים פורצות דרך", שבוע האופנה ישראל קנדה תל אביב 2026 בחר להרחיב את גבולות המסלול ולחבר בין אופנה, אדריכלות, מחול וטכנולוגיה.
ערב הפתיחה, בהנחיית מוטי רייפ, נע בין מחוות אומנותיות גדולות לסיפורים אישיים ואינטימיים מאוד. את הטון קבעה להקת בת שבע, שעלתה למסלול עם ביצוע ל"אחד מי יודע" מתוך יצירתו של אוהד נהרין "אנאפאזה". 40 רקדנים, בליווי התיפוף החי של להקת נקמת הטרקטור, הפכו את המסלול לבמה של תנועה ואנרגיה.
אחד הפרויקטים המסקרנים של ערב הגאלה היה מפגש בין אדריכלות לאופנה, שבמסגרתו התבקשו 15 מעצבים ומעצבות ישראלים ליצור דגם בהשראת מבנה אדריכלי מקומי. זו הייתה הזדמנות לבחון כיצד שפה של מבנים מתורגמת לשפה של בגדים: קווים ישרים הופכים לגזרות, נפחים אדריכליים מקבלים פרשנות בבד, ומשחקי פרופורציות יוצאים מגבולות הבניין אל הגוף האנושי.
שי שלום יצר דגם בהשראת פרויקט מידטאון תל אביב של האדריכל משה צור, ואילו ענבל חפר שאבה השראה ממגדל מזא"ה. רימה רומנו בחרה בעבודתו של האדריכל פיצו קדם כנקודת מוצא לעיצוב שלה. החיבור הזה הזכיר שאופנה ואדריכלות חולקות לא מעט עקרונות: שתיהן עוסקות בצורה, בחומר, במבנה וביחסים שבין האדם למרחב שסביבו.
אם ערב הפתיחה עסק במפגש בין עולמות יצירה, הקולקציות האישיות שהוצגו בשבוע האופנה לקחו את הסיפור למקום רגשי יותר. אצל מעצב האופנה שי שלום, למשל, נקודת המוצא הייתה זיכרון ילדות כמעט חושי. קולקציית "צליל של חיבוק וגעגוע" נולדה מתוך זיכרון החיבוק של אימו, ובעיקר הצליל שהשמיעו הצמידים שעל זרועה. את הצליל הזה, שהפך עבורו לסמל של קרבה וביטחון, הוא תרגם לקולקציה בת 30 דגמים, בגוונים של זהב, ברונזה, אפור ושחור, המשלבת חייטות מוקפדת עם נגיעות של זיכרון אישי. זו דוגמה מעניינת לאופן שבו השראה אופנתית אינה חייבת להגיע מתמונה, מתקופה היסטורית או ממגמה עכשווית; לפעמים היא מתחילה דווקא בתחושה שנשארת עם אדם שנים ארוכות.
גם המעצב אהרון גניש בחר להפוך סיפור אישי לחומר גלם יצירתי. קולקציית "מן קִנָּהּ" נולדה בעקבות חלום על אימו המנוחה, שהופיעה בו בדמות חסידה על כתפו. הדימוי הזה הפך למוטיב חוזר בעיצובים, לצד פריטים המזכירים את ילדותו ואת לבושה של אימו. דרך שילוב של עבודת טקסטיל עשירה, צלליות מחויטות ומתח בין רכות לנוקשות, גניש עוסק באובדן, בשייכות ובניסיון להרכיב מחדש את תחושת הבית. התוצאה אינה רק מחווה לאם אלא גם עיסוק בזיכרון כמרכיב בזהות האישית והיצירתית.
המעצבת שחר אבנט בחרה לעסוק בזיכרון ובקשרים משפחתיים בקולקציה "אותך אני אוהבת אותה", שהציגה בשיתוף רשת הדיור המוגן משען. ההשראה הגיעה מהסיפור האישי שלה: בתה נולדה לאחר מות אימה, שמעולם לא זכתה לפגוש אותה, אך לדבריה הקשר ביניהן ממשיך להתקיים באופן עמוק. את החיבור הבין-דורי הזה היא תרגמה לקולקציה צבעונית ועשירה בעבודות יד, רקמות, תחרה ואלמנטים תלת-ממדיים. אחד הרגעים הבולטים בתצוגה היה השתתפותן של חמש דיירות משען, שצעדו לצד דוגמניות ונשים מוכרות והזכירו שיופי, סטייל ונוכחות אינם עניין של גיל.
גם המותג MOTHER OF ALL בחר להעמיד במרכז את הנשיות ואת הכוח הטמון בהופעה. קולקציית אביב-קיץ 2027 הוקדשה לזמרת האיטלקייה מינה, שהקריירה שלה התאפיינה בשילוב בין פרובוקציה לאיפוק ובין חופש לשליטה מדויקת בדימוי הציבורי. ההשראה קיבלה ביטוי בחייטות נקייה לצד שמלות נשפכות, תחרה ושקיפויות, ובצבעוניות רכה של ורוד, לילך, ירוק פסטלי וגוני אדמה.
במקום אחר על הסקאלה נמצא אריאל טולדנו, שבחר להתייחס לנשיות דווקא דרך דימויים של מיניות ועוצמה. קולקציית הכלות שלו, תחת הכותרת "פיתוי, כוח ומהפכה", שואבת השראה מדמויות כמו מרלן דיטריך ומרילין מונרו. באמצעות שקיפויות, נפחים גדולים וקונטרסטים דרמטיים הוא מציג דמות שאינה מסתפקת בתפקיד המסורתי של הכלה הרכה והרומנטית. זו אישה שמודעת לנוכחות שלה, משחקת עם המבט ומכתיבה בעצמה את התנאים שבהם היא רוצה להיראות.
אחרי חמש שנות היעדרות מהמסלול, חזרה מעצבת הקוטור אפרת קליג עם הקולקציה "Black as White", שנולדה מתוך סיפורה האישי של משפחתה מאז שבעה באוקטובר. המפגש עם אחיה, שחזר מהלחימה בעזה, והדברים שסיפר על כוחו של הביחד, שינו את הקולקציה והפכו אותה להצהרה על כאב, גאווה ותקווה. השחור והלבן, שהפכו למוטיב המרכזי בעיצובים, נפגשו בשמלות כלה וערב דרמטיות ובפרשנות נשית לטוקסידו הקלאסי.
בין המעצבים הוותיקים ראינו גם את דור המעצבים הבא, שקיבל במה בשבוע האופנה בתצוגת הסטודנטים של המחלקה לעיצוב אופנה בשנקר, שהציגה 75 דגמים שסגנונם נע בין חייטות ועבודת יד לניסויים בחומרים ואמירות אישיות וחברתיות.
