ענת רמתי-שעשוע- יו"ר הועד המנהל של אור שלום
הג'וב הראשון שלי: כשמסתכלים על שלל העבודות שעשיתי טרם השלמתי את הכשרתי המקצועית - מגלים שכולן היו קשורות בילדים עם צרכים מיוחדים וילדים בסיכון- קייטנה לילדים בסיכון, לימוד אנגלית בפנימייה לנערות בסיכון, סייעת שילוב בכיתה רגילה לילד עיוור וכן הלאה.
העבודה ה"אמיתית" הראשונה: מנהלת מעון קהילתי- משפחתי ב'אור שלום'. התחלתי בנובמבר 1999 ומאז אני קשורה עם הארגון. 'אור שלום' מטפל בכ- 1400 ילדים, בני נוער וצעירים בסיכון.
מאוד גאה להיות שייכת לארגון שמסייע לילדים שזקוקים לכך, ולהוריהם, וכל זאת בתוך הקהילה. הארגון יוצר אדוות של מייטיבות סביבו ובכך תורם לכל החברה הישראלית.
מודל לחיקוי והשראה בתרומה לקהילה : כמו שיגידו רבים וטובים- הוריי! שני צעירים ניצולי שואה, שהגיעו למדינת ישראל בתחושה שכאן תיבנה חברה ישראלית חדשה ומתוקנת. פה נעזור זה לזה, ונבנה מדינה שתגן עלינו. הוריי שהיו מעוטי אמצעים ושמחים בחלקם, ראו את האחר ואת מי שידו אינה משגת ומן המעט שהיה- נתנו בלב חפץ. את בעלי המקצוע המיוחדים הזמינו הוריי תמיד בשעה שקרובה לזמן ארוחה - והם שמחו להסב איתם לשולחן. אסור היה לנו לשלם בתשלומים - פן זה סכום הכסף היחיד שהכניס בעל המקצוע לביתו וכו'.
על ימי הקורונה: החזירו בעיני את הגישה של דור המייסדים לצורך שלנו בסולידריות חברתית. לעובדה שכולנו ערבים זה לזה. האנשים שגורלם לא שפר עליהם- הם באחריות המדינה, ובאחריותה של החברה הישראלית כולה. כולנו נמדדים בדרך בה אנו דואגים לשכבה החלשה. ילדי ובוגרי אור שלום הם התקווה של החברה הישראלית. הם שהגיעו ממקום שבו היו זקוקים לעזרתנו ומשם המריאו לשחקים - למקומות שבונים את החברה הישראלית, שמובילים עמדה מוצקה, ודרך לעתיד טוב יותר.
הייתי שמחה אם בבתי הספר היו מלמדים: בבתי הספר צריכים ללמד ערכים ואת סיבת היותנו מי שאנחנו. על אנשים פורצי דרך מיומנויות בסיסיות של החיים; גמישות מחשבה למציאת פתרונות במצבים משתנים; טכנולוגיה ויזמות; חשיבה רבת פנים; מסורות שונות; על תאוריות ותרבויות ממקומות שונים בעולם; ספרות, שירה, אומנות- הרחבת אופקים; מיומנויות התבטאות- בכתיבה, בדיבור ושימוש בשפה רהוטה.
רוני דואק
יזם חברתי, יושב ראש 'שיתופים' ו'ציונות 2000' ומייסד מיזם ״ושמרת!״, הנועד להגן מפני נגיף הקורונה, על דיירי 300 המוסדות הגריאטריים במדינה, ועל הצוותים המטפלים בהם
הג׳וב הראשון שלי: בגיל 16 עבדתי בגננות ובעבודה קשה הצלחתי לשבור את המונופול של הגנן השכונתי, אבל כמו כל מונופול דורסני, הגנן לא אהב את כניסתי לשוק ואחרי שרדף אחרי עם עגלת החמור שלו ומספרי הגיזום – נשברתי.
מודל לחיקוי והשראה : יצחק רבין. רבין ז"ל נחרט בתודעה הלאומית כאיש של שלום. אבל לא פחות רבין קידם מדיניות חברתית והשקעות ענק בבריאות, בחינוך וברווחה, במטרה לצמצם את הפערים ולהקטין את אי השוויון. הייתה לי הזכות לפגוש אותו בלשכתו בתל-אביב ימים אחדים לפני הירצחו. שבועות מספר לאחר מכן, הקמנו חברי ואני את ציונות 2000, במטרה לקדם סדר יום חברתי חדש למדינת ישראל. רבין היה איש של חזון ותעופה והוא חסר כאן מאוד היום.
ה'אני מאמין' שלי בכל הקשור לתרומה לקהילה: במדינת ישראל יש אנשים נהדרים אבל סדר העדיפויות שלנו מנציח את הפערים. אני חושב שאם נחזור לאחווה ולהתגייסות, שהיו פעם נשמת אפה של החברה הישראלית ונסיר מעט את הציניות כך שכל אחד ייתן קצת יותר מעצמו למען האחר ,יהיה פה יותר טוב.
ימי הקורונה חידדו אצלי: את הצורך של המדינה לדאוג למי שאין לו פה, ובעיקר הקשישים שעדיין נופלים בין הכיסאות. הדבר נכון שבעתיים לגבי המאושפזים במוסדות הגריאטריים הבאים מהאוכלוסיות העניות בישראל ולא יכולים לזעוק בעצמם את מצוקתם. זקני השבט שלנו שבנו את הארץ, הופקרו לגורלם.
הייתי שמח אם בבתי הספר היו מלמדים: בעיקר חדשנות, קריאטיביות ויזמות. אלו הם הכלים החשובים ביותר שיידרשו מהצעירים כדי להתמודד בשוק העבודה המודרני
זוהר יעקובסון
סוכנת אמנים ומייסדת עמותת "מרכז טל" ומיזם "חלאסרטן"
הג'וב הראשון שלי: כתלמידת תיכון בבאר שבע מכרתי חולצות רקומות מירושלים העתיקה.
מודל לחיקוי והשראה: האחות תרזה שהייתה כולה חמלה, נתינה ונדיבות וביל גייטס- גאון פיננסי, איש משפיע המחלק לעולם את כל המתנות שקיבל מהיקום.
האני מאמין שלי לתרומה בקהילה: אחרי שאיבדנו את בתנו טל בת ה-26 שנפטרה מסרטן, התעורר בבעלי ובי רצון עז ובלתי מתפשר לשנות את תרבות הטיפול בסרטן בארץ ובעולם. בעקבות כך הקמנו את ״מרכז טל ״ שבו ניתן לקבל טיפולים מסובסדים ברפואה משלימה לחולי סרטן במחלקה האונקולוגית בבית חולים שיבא. המיזם הדיגיטלי ״חלאסרטן״, היחיד מסוגו, משמש כבית , קהילה ומרכז מידע לכ-25,000 צעירים חולים ומחלימים צעירים בני 18-40 כאשר המטרה היא לטפל בצעירים חולי סרטן בהתחשב בכל הצרכים הייעודיים שלהם: פוריות, מיניות, הורות צעירה , קבוצות תמיכה, הטבות, זכויות וכו'.
ימי הקורונה חידדו אצלי: את הצורך של המדינה לפעול למניעת סבל מיותר, לדאוג לרווחת כל תושביה ללא הבדל דת גזע ומין ולאחדות העם.
הייתי שמחה אם בבתי הספר היו מלמדים: נימוסין, הליכות ודרך ארץ.
