מיכה קליין, מנכ"ל אפריקה ישראל מגורים

מיכה קליין (צילום: כרמל שירן)מיכה קליין (צילום: כרמל שירן)

 "מודל צבא העם הפך לנדיר בעולם של היום – מדינות רבות עברו בעשורים האחרונים למודל של צבא מקצועי. צה"ל, בהקשר הזה, הפך להיות ייחודי ורוב המשרתים בסדיר הם חיילי חובה שמתגייסים מכורח חוק. לצד ייחודיות זו, המגלמת את שורש המשמעות של המילה "ציונות" מבחינתי, יש היבט נוסף, מרגש אפילו יותר, והם אותם המשרתים שאינם מחויבים להתגייס, אך בוחרים לעשות את זה בכל זאת. 'אפריקה ישראל מגורים' החלה בשנה האחרונה ללוות את תוכנית "גדולים במדים" שמטרתה לתת אפשרות שווה לצעירות וצעירים עם מוגבלות שכלית התפתחותית או עם אוטיזם, להשתלב במסגרת צבאית, תוך קבלת ליווי ותמיכה.

התמונה שבחרתי היא מטקס ההשבעה של יחידת "אפריקה מגורים" של התוכנית, אותה אימצנו בתחילת דרכה ושאותה אנחנו ממשיכים ללוות באופן שוטף, לאורך התהליך ועד לשחרור. מדובר בקבוצה של עשרה צעירים וצעירות שהתגייסו לשירות ביחידת יהלו"ם של ההנדסה הקרבית. אירוע מסע  הכניסה ליחידה, שבה נכחתי יחד עם חברי הנהלת החברה, היה אחד המרגשים בחיי. אירוע שסימל את מהות החברה הישראלית – שירות צבאי שמהווה כור היתוך, אשר בו השלם גדול וחזק בהרבה מסך חלקיו.

השירות הצבאי הוא חלק בלתי נפרד מההווי ומהמציאות הישראלית ומשמעותי למהות שלנו כאזרחים במדינה ובגיבוש הזהות העצמית שלנו כאנשים בוגרים. אני גאה שיש לי את הזכות ללוות קבוצה של צעירים שבוחרים כל יום מחדש להילחם על החלום שלהם".

חגית מלול,  משנה למנכ"ל חברת ההייטק 'לייבפרסון' ישראל

חגית מלול (צילום: ענבל מרמרי)חגית מלול (צילום: ענבל מרמרי)

"הפעם האחרונה בה נכחתי בהנפת דגל מרגשת הייתה בסיום קורס למסלול ישיר לקצונה בצה"ל, כשהבן שלי ישב איתי בגב זקוף ובחיוך רחב ביציע ולא עם חבריו על הרחבה. הסיפור הלאומי והסיפור האישי תמיד נשזרים זה בזה. אנחנו תמיד צריכים להיות ערוכים לשינויים שיגיעו בחיים ויסיטו אותנו מהמסלול הרגיל. כעם יהודי, היכולת שלנו לשרוד באמצעות כח הרוח, היא זו שהביאה אותנו להשגים, לתקומה ולהתפתחות. כפרט, מגיעים אלינו אתגרים, כמו החיידק שנכנס למחזור הדם של בני החייל, ויצר אצלו זיהום קשה, שאילץ את כולנו ליישם את כל מה שאנחנו מאמינים בו בתיאוריה. איך באמת חיים את התפיסה ש"לא תמיד בחיים הכל טוב אבל תמיד בחיים הכל לטובה" הלכה למעשה, כאשר ברור שהבן לא יחזור למסלול שכל כך רצה בו ולחבריו הטובים? כולנו מכירים את החכמה שבדיעבד אך חשוב היה לנו לתרגל את היכולת להבין שכל שינוי מייצר הזדמנות וצריך לפתוח את עצמנו בזמן אמת ולחזק את רוחנו כי אין לנו שום פריבילגיה שרוחנו תיפול, לא כפרטים ולא כלאום.
כשישבנו שם בני ואני, התבוננו על הדגל המונף, הבנו את משמעות ניצחון הרוח".

איילת נחמיאס-ורבין, יו"ר מכון היצוא 

איילת נחמיאס-ורבין (צילום: באדיבות מכון היצוא)איילת נחמיאס-ורבין (צילום: באדיבות מכון היצוא)

"לאורך השנים הייתי בהרבה מפגשים מדיניים. דגל ישראל, המונח על השולחן לצד דגלים אחרים, או ניצב מאחוריי, תמיד החסיר ממני פעימה, ממש כמו בהישמע התו הראשון של ה"תקווה״. אבל לפני כמה שנים, כשנסעתי לראשונה לביקור רשמי בסלוניקי, עיר המוצא של משפחת אבי, נתבקשתי ע״י הקהילה היהודית בראשות דוד שאלתיאל, להגיע לקבלת שבת במחנה הקיץ של ילדי הקהילה ביוון, בעיירה ליטוכורו למרגלות האולימפוס.  

במחנה המקסים הזה שמעתי איך מתערבבות להן יוונית, עברית ואנגלית, כי המשתתפים בו אינם רק ילדיהם של היהודים המתגוררים ביוון, אלא גם מי שעלו לישראל או היגרו לארה״ב. רגע אחד היה לקוח כמו מסרט. בתחילת היום ובסוף היום עומדים כל הילדים סביב שני דגלים - יוון וישראל, ושרים את שני ההמנונים. הייתי בפרלמנטים זרים כשניגנו את ההמנון, באירועים ממלכתיים, עם נשיאים וראשי ממשלות - דבר לא הכין אותי להתרגשות שתעבור עלי כשאעמוד תחת דגל ישראל עם קבוצה ענקית של ילדים שרק מיעוטם מישראל, לא רחוק מסלוניקי, כשכולנו שרים בקול את ״התקווה״ בערב שבת".

אייל מליס, מנכ"ל קבוצת תנובה

אייל מליס (צילום: רמי זרגנר)אייל מליס (צילום: רמי זרגנר)

"יולי 1982 רחבת מסדרים מאולתרת בצומת 'וואסט' ברמת הגולן. טקס סיום קורס קציני שריון. זה לא מכבר הוציאו אותנו בבהלה ובמהירות יחסית מהבקעה בלבנון על מנת לאפשר את סיום קורס קציני השריון, במהלכו פגשנו את המלחמה ההיא בלבנון.

היינו ילדים בני 20 ונאלצנו להתמודד עם מציאות כואבת של תשעה חללים מלוחמי הגדוד, להתעשת, להתמודד, לקבל את דרגות הקצונה ואיתם את הפיקוד על מחלקות הטנקים בחיל השריון. את העילית של הלוחמים איבדנו שם, בג'זין, בקרב הראשון מול השריון הסורי, ובעין אטינא בקרב כיבוש הכפר שבסופו, בחשכת הלילה והמולת הקרב, טנקים מגדוד אחר ירו על טנקי הגדוד והפלוגה. תשעה חברים איבדנו. יהי זכרם ברוך.

בהנפת הדגל ובשירת ההמנון במהלכו הצדעתי לראשונה כקצין בצה"ל לדגל ישראל, עברו כל המראות מול עיניי, עברו כל התמונות בראשי, ראיתי את פני חברי המתים. גלי הרגש והצמרמורת אחזו בי והם עוברים בי עד עצם היום הזה שאני משחזר את הטקס, הדגל וההמנון. אלו הסמלים שנתנו לנו את הכוח והאמונה, שאפשרו לנו להצדיע לנופלים, ולסגל היקר מפז בהובלתו של הסמג"ד אבי אשכנזי שלמרות הכל הביא אותנו לקו הגמר. אלו הרגעים והסמלים שהניעו אותי לשרת אחר כך כמג"ד שריון בשרותי הסדיר וכאל"מ במילואים במשך שנים ארוכות".

אמיר חייק, שגריר ישראל באמירויות

אמיר חייק (צילום: Anuj Taylor Strap Studios)אמיר חייק (צילום: Anuj Taylor Strap Studios)

"שום דבר לא הכין אותנו לכך. נכנסנו, יפעת, בת זוגי, ואני, אל משרד החוץ האמירתי בדרך לטקס הגשת כתב האמנה שלי כשגריר הישראלי הראשון באיחוד האמירויות. משם נסענו ברכבי השרד האמירתיים אל הארמון הנשיאותי. נסיעה קצרה...דפיקות הלב מואצות...הגענו אל הארמון, ושם בזווית העין ניתן היה לראות בפעם הראשונה את דגל ישראל מתנוסס ברוח. חשוב לציין את הדיפלומטיים הישראלים שפעלו בעבר ביחד עם האמירתים – אך ללא דגל, והרחק מאור השמש. ירדנו מהרכב והתקבלנו על ידי הפרוטוקול האמירתי ועל ידי נציג המשפחה הנשיאותית.

המחשבות והעיניים רק על הדגל, וכשהעיניים הופנו לכיוון הרחבה, ראינו את מסדר הכבוד. מסדר הכבוד פסע על הרחבה, מולנו, והתזמורת המקומית החלה לנגן את "התקווה". אנחנו, בארמון הנשיאותי באבו דאבי, עם ההמנון והדגל. העיניים דמעו והרגליים החזיקו אותנו בקושי רב. גאווה גדולה. תחושה של היסטוריה. האמירתים קיבלו אותי כשגריר בצורה נפלאה, אבל לרגע איני שוכח שהם מקבלים כך את המדינה שאני מייצג ואת מה שהיא מייצגת. כאמור, שום דבר לא הכין אותנו לכך".

פרופ׳ יפעת ביטון, מומחית לשיוויון ונשיאת המכללה האקדמית 'אחוה'

פרופ׳ יפעת ביטון (צילום: אילן בשור)פרופ׳ יפעת ביטון (צילום: אילן בשור)

"באוקטובר 2020 קיבל את פניי דגל ישראל בכניסה ללשכה אליה נכנסתי בחרדת קודש. לצד דגל ישראל, התנוסס לו דגל נוסף, שעליו הוטבע סמלה של המכללה האקדמית אחוה, הממוקמת בדרום הארץ. שני הדגלים קיבלו את פניי עם כניסתי לתפקיד נשיאה של מוסד אקדמי בישראל כשהם כרוכים זה בזה. השילוב ביניהם סימל את שילוב המטרות ששמתי לנגד עיניי במילוי תפקידי: להשתמש במצוינות הגלומה בהשכלה הגבוהה בישראל באופן שיאפשר מיצוי המיטב מהסביבה בה ממוקמת המכללה, לטובת החברה הישראלית כולה. 

כמי שמאמינה מעומק ליבה בערך החברתי והכלכלי שמניב מגוון אנושי, אני רואה ברב-תרבותיות המאפיינת את מכללתנו כזו שממנה תצא תורה: תורה של חדשנות, של חשיבה מחוץ לקופסא שיוצר מרחב הומוגני, של מקצועות חינוך, טיפול והייטק שביכולתם לייצר אימפקט אדיר על הדרום ולהופכו ל"מרכז" חדש. כמי שגדלה בילדותה בדרום וכעת שבה אליו בתרמיל עמוס-אקדמיה, דגל ישראל בלשכתי מסמן עבורי תזכורת לזכות לשייכות, ולחובת ההשתייכות, שיכולה השכלה גבוהה להבטיח לקהילות ישראליות מגוונות".

ענת ברנשטיין-רייך, מנכ״לית חברת בנקאות השקעות ישראל-הודו בBDO

ענת ברנשטיין-רייך (צילום:  BDO Israel)ענת ברנשטיין-רייך (צילום: BDO Israel)

בשנת 1991 הייתי סטודנטית למשפטים והתפרנסתי מעבודתי כדיילת אויר באל על.  ביום שישי ה-24 למאי, השכם בבוקר קיבלתי טלפון מ״הצבת צוותים״ - מרכז השילוח של צוותי אוויר. נתבקשתי להגיע מיידית כדי להשתתף במבצע הבאת עולים מאתיופיה. לימים המבצע כונה 'מבצע שלמה'. רפי הר לב, מנכ"ל אל על דאז, הגיע לחדר התדרוכים כדי לתת בנו ציונות. היינו טיסת אל על הראשונה שיצאה למשימה. חתמנו על טפסי התנדבות כי זה היה מבצע צבאי, קיבלנו חיסונים, ועלינו על מטוס בואינג 747 שביום רגיל הכיל 450 מקומות. המטוס הותאם כדי להכיל כמות גדולה יותר. המטבחים וחלק מחדרי השירותים הוסרו. גם התאים העליונים הוסרו לחלוטין. במושבים האמצעיים, שבדרך כלל מכילים ארבע אנשים, הצטופפו שבעה. ילדים ותינוקות ישבו על ברכי הוריהם. לימים הטיסה הזאת נרשמה בספר השיאים של גינס עם 1,087 נוסעים.  הנחיתה הייתה אחד האירועים המרגשים בחיי. דגלי ישראל אשר על הקרקע והקריאה בכריזה ״ הגענו לארץ ישראל״ פרצו את סכרי המתח שליוו את הטיסה. הנוסעים נעמדו, פרצו בקריאות שמחה ומחיאות כפיים שארכו דקות ארוכות. אף עין לא נותרה יבשה.