עמי כץ, מנכ"ל מוז"א - מוזיאון ארץ ישראל, תל אביב על ״אשה בורחת מבשורה״ מאת דוד גרוסמן
במלחמת יום הכיפורים הייתי חייל צעיר בסוף טירונות נח״ל. ארבעה ימים אחרי שהתחילה המלחמה, נשלחנו לסיני להחליף את גדוד 890 של הצנחנים שעבר לחווה הסינית. היינו קו הגנה למקרה שחיילים מצרים יחדרו ונלחמנו באזור. באחת הפעולות לקראת סוף המלחמה, ליווינו קבוצות של שבויים מצריים מהצד השני של התעלה אל תוך ישראל. המגע עם חיילים שבויים שחלקם היו שבורים וכולם נראו במצב רע, הדהדה לי לימים כשקראתי את הספר ״אשה בורחת מבשורה״ מאת דוד גרוסמן.
התיאור בספר של משולש רומנטי, שבו שני קציני מודיעין מאוהבים באורה, גיבורת הספר, ומתקשרים אליה בערב יום הכיפורים של 1973, ומבקשים שתגריל מי מהם יצא לחופשה ומי יישאר במוצב, הבנאליות של ההגרלה, הסתמיות שבהחלטה הזאת, מקבלת תפנית טרגית וקשה כשפורצת המלחמה ביום למחרת ואחד מהם, אברם שנשאר במוצב, נופל בשבי המצרי ועובר עינויים קשים.
הטראומה שחוו אותם שלושה צעירים במלחמת יום הכיפורים מלווה אותם לאורך כל החיים ומשפיעה על כל צעד בהתנהלות שלהם. למרות שהספר אינו יכול להיחשב כיצירה שעוסקת במלחמת יום הכיפורים בבלעדיות, גרוסמן בתיאוריו חודרי הבטן, מפלח ומנסח ברהיטות מבהילה את ההשפעה של המלחמה ההיא על החיים של הגיבורים בספר ושלנו עד עצם היום הזה.
אלי בן שם, יו"ר ארגון יד לבנים ואביו של קצין צה״ל קובי בן שם, שנפל באסון המסוקים, על הספר ״המלחמה - 50 שנה למלחמת יום כיפור״ מאת נסים משעל:
"נסים משעל, מגדולי העיתונאים שלנו ששירת כקצין צנחנים במלחמת יום הכיפורים, מתאר בקווים חדים ומדויקים ובכישרון הכתיבה הנדיר שלו את המלחמה הארורה שהמיט עלינו דרג פוליטי יהיר, ושעלתה בקרוב ל-2,700 חללים, אלפי מצטרפים למשפחת השכול, ועוד מספר לא נתפס של פצועים ונפגעים בנפש. לא היה אז טיפול במשפחות השכולות כמו היום. במבט לאחור, בעקבות המלחמה הזו התחילה חשיבה מחדש בנושא הטיפול במשפחות, והיום אנחנו נמצאים במקום טוב יותר, אם כי עדיין יש מה לשפר. הספר לא עוסק בפוליטיקה, במחדלים או בהאשמות, אלא פשוט משקף את 19 ימי המלחמה, בסגנון חדשותי ובליווי תמונות שחלקן נדירות. כשהחזקתי את הספר, הרגשתי שחזרתי 50 שנה אחורה. אני חושב שהספר הוא קריאת חובה לכל אזרח ישראלי - גם למבוגרים, שחוו את המלחמה, ובוודאי לצעירים שנולדו אחריה".
דינה פלד, מנכ"לית סינמטק תל אביב, על הסרט "כיפור" של עמוס גיתאי:
את יום כיפור של 1973 לא אשכח, אמנם הייתי ילדה בת 10, רחוקה מהלבין את הסיבות לפרוץ המלחמה, ההפתעה או אי ההפתעה, בטח שלא להבין את המחדל הגדול או הסכנה הגדולה שבה עמדה המדינה. אבל אני זוכרת את התחושות, את הפנים המודאגות של כל המבוגרים מסביב. כשצפיתי לראשונה ב"כיפור" של עמוס גיתאי, הרגשתי לראשונה שאני מצליחה להבין, באמת ולעומק, את החוויה שחוו כל אותם המבוגרים עם הפנים המודאגות.
גיתאי, ברגישות, באומץ, ובהרבה כישרון מצליח להעביר לצופה את התחושה שהוא חש כלוחם וכנראה שחשה המדינה כולה. "כיפור" רלוונטי מאופן מופלא לקהלים מגוונים, גם למי שחוו את המלחמה "מהצד" כילדים וגם לחיילים שחוו אותה על בשרם. כמו כן, ממליצה עליו גם לדור הצעיר, מי שנולדו בישראל של אחרי 73' לקבל מהסרט קצת ממה שחוותה המדינה בימי הלחימה. גם סינמטק תל אביב מציין 50 שנה להיווסדו, כשם שאנו מציינים השנה 50 שנים למלחמה. במהלך החודש נציג סרטים חשובים סביב המלחמה ונשלב שיחות עם היוצרים.
נורית דאבוש, ראש ההתמחות לבניית חוסן וניהול משברים, בקריה האקדמית אונו, על הסדרה הטלוויזיונית "שעת נעילה" של רון לשם:
מלחמת יום הכיפורים הייתה מאז ומעולם נוכחת בחיים שלי. גיסי שמעון שהתחתן עם אחותי רחל, והקים משפחה לתפארת לחם שם כחייל בסיירת ובכל הזדמנות סיפר וסיפר על קורות אותה המלחמה. השיח נסב סביב הכאב, האחריות, חוסר היכולת להאמין בדרג המדיני והצבאי ולנו היה קשה לשמוע. והשנים חלפו והזיכרון שלי היחיד שבחרתי לזכור היה אותו זיכרון ילדות שבו מוציאים את הצעירים מבית הכנסת רגע לפני תפילת "הנעילה" והם עולים על מדים , ואבא מברך אותם בפתח בית הכנסת בצאתם למלחמה.
השנים חלפו ומצאתי את עצמי יושבת מרותקת וצופה בפרק הראשון של הסדרה "שעת נעילה" שמספרת, כך הובטח, את סיפורה של המלחמה ההיא "מלחמת יום הכיפורים". העובדה שידעתי כי רון לשם הוא יוצר הסדרה יצרה אצלי ציפייה כפולה ומכופלת שכן כשרונו של רון לספר את סיפור המלחמה מהלב, מהבטן, מהראש ולהעניק תמונה מלאה היא ייחודית לו ורק לו.
בפרק הראשון צפיתי בחיוך בתיאור השגשוג והסולידריות של מדינת ישראל, שמחתי לשמוע את שירי להקת "כוורת" ויהורם גאון ונחשפתי לראש ממשלה אישה – גולדה, וגיבור ישראל משה דיין ומוצב והכנות לצום. זו הייתה מדינת ישראל רגע לפני המלחמה. פורחת , מתנשאת שוקקת חיים ובתוכה צה"ל חזק בלתי מנוצח עטור גאוה עם יחידת מודיעין ואבינועם אחד ילד "חנון" חייל שמתחנן שיקשיבו לו .ואז מתחילים לירות מטוסים אדומים, טנקים, פגזים, פצועים הרוגים מוצב שנופל רעש מחריש אזניים ואני מביטה עם הידיים על האזניים ממאנת להקשיב ולא מסוגלת להתנתק מהמסך.
ואז רק אז אני מבינה. אני מבינה את השבר, פתאום משהו בתוכי מכיל את השבר הגדול. איך גם מי שחזר משם בריא בגופו חזר מצולק בנפשו, ולמה בעצם שמעון הגיס שלי לא מפסיק לדבר על המלחמה ההיא, ומבינה שהשארנו שם בדור הזה, את התמימות את התום את האחוה ואת הסולידריות.
צופית גורדון, מנכ"לית עמותת יוזמות עתיד גם היא על הסדרה "שעת נעילה" של רון לשם:
סדרה איכותית, עמוקה משוחקת היטב. הסדרה נתנה לי להכיר מלחמה שלא הייתי חלק ממנה (עוד לא נולדתי) וללמוד אותה מקרוב כאילו כן הייתי. היא לקחה אותי לחוויית השרות שלי כחובשת קרבית בגדוד שריון נודד. ימי האינתיפאדה השנייה, המדינה בערה מפיגועים, והשהייה בגזרות השונות במהלכן הייתי עדה לצערי לניסיונות הצלה של חיי אדם, לעיתים ללא הצלחה. היינו כמעט תמיד מחלקה קטנה בלב אזור עוין, משתדלים לעשות כמיטב יכולתנו בנסיבות משתקות כמעט. הבחירה של הבמאי והתסריט במעין שלושה סיפורים שקורים במקביל, בין מוות לחיים, בין החלטות הרות גורל וזוועות שקשה לעכל, מייצרת מתח בלתי פוסק. גם המעבר בסיום כל פרק לקובי מידן נתנה את העומק של העובדות ההיסטוריות ואת האווירה באותן שנים בארץ. כל אלו, הפכו עבורי את החוויה לשלמה ועשירה מאד.
איריס רונלי-ריקליס, מנכ"לית פורום מוסדות תרבות ואמנות, על הסרט "גולדה":
את מלחמת יום כיפור אני זוכרת. בערך. הייתי ילדה קטנה בתל אביב, ומתוך ערפל הזיכרון יש לי תמונה של חלונות מכוסים בדים להחשכה, את אמא שלי קוראת לי סיפור לפני השינה כשבחוץ רעם מרוחק של מסוקים שיוצאים או חוזרים משדה דב. האווירה העמומה ברחובות, התחושות, קרעי זיכרונות מאותו יום כיפור הם חלק מזיכרונות הילדות שלי.
לאורך השנים כמובן שיצא לי לראות סרטים, תיעודיים ועלילתיים על המלחמה ולקרוא ספרים ושירים שעסקו בה באופן כזה או אחר ובעיקר באנשים וההחלטות שנלקחו. אבל דווקא היצירה החדשה ביותר, 'גולדה', סרט בכיכובה של הלן מירן, ובבימוי גיא נתיב, שיצא לאחרונה לבתי הקולנוע, הרשימה אותי מאוד.
העושר התרבותי יצירתי בישראל עצום ואני, ברת מזל, נחשפת אליו מידי יום בעבודה עם ארגוני תרבות מגוונים ויוצרים ברחבי הארץ. הסרט הזה נכנס לי ללב בזכות השילוב הנהדר והרגיש של קטעי ארכיון, יחד עם המשחק המשכנע של הלן מירן ושיחזור תקופה נפלא, כל אלה גרמו לי להרגיש שחזרתי ל-73', הפעם לא כילדה שחווה בעיקר את האווירה ולא מבינה מספיק את המהות, אלא כאדם בוגר, עם ניסיון, עם ביקורת וגם עם הרבה חמלה על מה שההורים שלנו, וכל אלה שלקחו החלטות מורכבות היו צריכים להתמודד איתו.
