יוסי ערבליך - חתן אות הנשיא, המשמש כיו"ר-מייסד של אגודת 'למענכם' המעניקה יעוץ רפואי וולונטרי
כמו בכל שבת וחג, גם בשמחת תורה אני מתפלל יחד עם בני משפחתי, בבית הכנסת השכונתי הסמוך למקום מגוריי. בחמש השנים האחרונות אני עוזב את בית הכנסת מעט לפני תחילת ה'הקפות' המסורתיות, וזאת לטובת אחת מפסגות השנה אצלי.
בשנת הלימודים תש"פ נפלה בחלקי הזכות להקים את ביה"ס השיקומי 'מש"י' - מרכז שיקום 'למענכם', הראשון בעיר בני-ברק, שמספק מענה לימודי וטיפולי לילדים עם מוגבלויות פיזיות. במוסד ישנו צוות הכולל רופאים, מטפלים, פיזיותרפיסטים, מורים, סייעות ועוד. כל ילד זוכה לסל טיפולים מלא לצורך שיקומו בהיבט הפיזי, הנפשי, הרגשי, הקוגניטיבי, החינוכי והחברתי.
מאז הקמת בית הספר אני צועד מדי שנה, יחד עם בני משפחתי, על מנת לרקוד ולשמוח עם הילדים המיוחדים, הנושאים מוגבלויות שונות המקשות עליהם את מהלך החיים. באופן אישי, לראות את החיוך שעולה על פניהם באותם רגעים, שווה לי הכל, ומעניק לי כוחות חדשים להמשיך בעשייה הציבורית למען הכלל והפרט.
עו"ד עודד שפירר, מנכ"ל רשות ניירות ערך
"וידבר ה' אל משה לאמר: צו את אהרון ואת בניו לאמר...". 37 שנים עברו, ועדיין ניגון הפרשה שקראתי בבית הכנסת בבר המצווה, מתנגן לי בראש.
גדלתי בבית מסורתי וערכי המסורת חשובים לי. כילד, "התבקשתי בנחישות" להתייצב בבית הכנסת בגלל מצוות כיבוד הורים.
חצי שנה למדתי לקרוא את הפרשה כולה וכך אכן עשיתי, וזכיתי למחמאות רבות. אך הסיבה שבגללה לא אשכח לעולם את השבת שבה עליתי לתורה היא אחרת.
לאחר סיום הקריאה, בחצר בית הכנסת, שמעתי שיחה בין שתי אימהות שלא ידעו מי אני. הן דיברו על אבי, רופא הילדים: "פרופ' שפירר הציל את חייה של בתי, את חייבת ללכת אליו. הוא מלאך בנפש של בנאדם, הוא שליח אלוהים עלי אדמות".
עבורי, זו החוויה המרכזית של אותה שבת, שחיברה בין האבא הפרטי שלי ובין אבינו שבשמיים, הסבה לי אושר וגורמת לי עד היום לשוב לבית הכנסת כדי לחוש את אותה תחושה.
עו״ד רות עמית-פוגל, סגנית נשיא מועדון השגרירים וקונסולית הכבוד של פרגוואי בישראל
אני לא נוטה לפקוד את בתי כנסת למעט ערב אחד בשנה, ערב שמחת תורה שמחזיר אותי לגיל חמש. אני בשמלה לבנה ובשיער אסוף בקפידה, ביד אחת אני מחזיקה בידו הגדולה של אבי, ובידי האחרת את דגל הנייר שהוא קנה לי.
והדגל כולו תמונת ילדים מחייכים, זורח מאבקת הנצנצים שמעטרת אותו, ואני מנופפת ומאושרת כשהחלו ההקפות.
מיד לאחר החג הייתי גוזרת את הדמויות, מגרדת את הנצנצים ומדביקה ביומן קטן שאותו אני שומרת עד היום.
מאז עברו שנים רבות וכבוגרת, תמיד לקראת החג, אני רוכשת כמה דגלים לפני שמחת תורה ושולחת לחבריי מהסגל הדיפלומטי הזר, מתנה ממני לילדיהם עם הסיפור מאחורי הדגל, והתגובות המדהימות לא מאחרות לבוא.
וסוד קטן, דגל אחד אני שומרת לעצמי ליום שלאחר החג, ליומן האישי שלי.
ד"ר מורית בארי, מנכ"לית בית חולים אלין
את בר המצווה הזו לא אשכח. היה זה הנכד השמיני מתשעה, שעלה לתורה בבית הכנסת, בבוקר חגיגי לפני שבע שנים.
כמו כל משפחה, התייצבנו חגיגיים ונרגשים, מלווים את הצעיר התורן בעמידה בפני התיבה, לראשונה בחייו. אבל באירוע הזה לא היה חתן תורה אחד שזכה למטר סוכריות אלא שניים. ביחד עם אורי, עלה לתורה סבא אלון, שהשלים, בגיל 80, את האירוע שמלחמת העולם השנייה גזלה ממנו.
כי סבא אלון היה פעם ילד קטן בשם אנדרה, שבגיל חמש הוטלה על כתפיו האחריות לאחיו בן השלוש, ושניהם נשלחו למסתור בכפר קטן בצרפת, שם היה עליו להתמודד עם האימה, הבדידות, הקור והיעדר המשפחה. ילד צנום שנאלץ להסתיר את יהדותו. שם, בכפר הנידח בנורמנדי למד לחיות בזהות שאולה, תחת כנפי האיכרה האמיצה והנחושה, שהצילה את אנדרה וז'אק הקטנים.
אמנם בתום המלחמה התאחדה המשפחה השסועה בפריס המשוחררת, אך לא הצליחה לאחות את הקרעים. איש לא חשב אז על חגיגות, ואיש לא זכר לציין את בר המצווה שלו. שנה לאחר מכן נסע אנדרה לבקר עם תנועת הנוער במדינת ישראל הצעירה, ומקיבוץ יפעת שלח מברק להורים " אני נשאר כאן. ומהיום שמי אלון ולא אנדרה".
את כל חייו הקדיש אלון לביטחון מדינת ישראל ולקיומה. את כישורי המחבואים שרכש בשנות האימה ניצל בתפקידיו הרבים ב"מוסד". שלושה בנים הביא לעולם עם רותי, הצברית שפגש בקיבוץ וחלקה עמו את המסעות הלא פשוטים, ויחד הם רואים נכדים, נכדות והנין הראשון כבר כאן.
אך רק בעלות הנכד השמיני לתורה, נזכר אלון שלמעשה, לא חווה בר מצוה בעצמו.
וכך, עטוף במשפחתו, קרא אלון הסב בתורה לצד הנכד, וכולנו, באי בית הכנסת, ראינו לצידו את צילו של הילד אנדרה, ובכינו עם כל המתפללים.
סוזי פת-בנבנישתי, מנכ"לית משרדי נשות הדסה בישראל
לפני שנתיים בבית כנסת רפורמי בירושלים בחג שמחת תורה הוענק לי הכבוד להיות "כלת בראשית" של בית הכנסת.
אמנם היום אני מנהלת אורח חיים חילוני, עם חיבור לקהילה הרפורמית בירושלים, אך גדלתי בארה"ב בקהילה אורתודוקסית-ליברלית. אבי שימש כאחד משליחי הציבור של בית הכנסת. לאבי יש קול מצמרר, ותמיד אהבתי לעמוד בצד השני של המחיצה, ולשיר יחד אתו. עם השנים, כמי שאוהבת מאוד לשיר, הייתה לי תחושת החמצה ורציתי, כמו אבי ואחיי, לקחת חלק בהובלת התפילות ולא רק בתפקיד תומך. עם השנים, ביקוריי בבית הכנסת הלכו ופחתו. ב-2011 עברתי לגור בירושלים ואני ובן-זוגי החלטנו להצטרף לקהילה רפורמית בעיר.
כנערה, לא אהבתי את שמחת תורה - הרגשתי שאני נדחקת לצד. 30 שנים לאחר מכן, הייתה לי סוג של סגירת מעגל כשאני, כאישה, מצאתי את הדרך לחבר בין המרכיבים חשובים בזהות שלי לבין התפילה.
הודיה זינגבוים-מתתיה, מנהלת הסושיאל בחברת HAVA ZINGBOIM וסטודנטית לתואר שני מחקרי בתנ״ך
סבתא שלי אמרה לי לא מזמן על סבא שלי, "אתם הייתם התיקון שלו - איתכם, הוא פשוט היה מוקף באהבה". סבא שלי ששרד את שואת הונגריה כילד קטן, היה החבר הכי טוב שלי. לפני חמש שנים, בערב החג, סבי נפטר, בחג המסמל יותר מכול את האדם שהיה - אוהב אדם, אוהב את התורה ומכבד את הבריות. לפני שנתיים החלטנו המשפחה לחגוג את החג בבודפשט, בבית הכנסת בגטו היהודי שבו סבי נהג להתפלל כילד בתום המלחמה. המחשבה של תפילה דווקא בבית הכנסת העתיק והגדול הזה, במקום בו רצו לכלות אותנו, ריגשה אותנו במיוחד לאור מהות החג, המסמל יותר מכל, את שמחת ואהבת התורה והמשכיות העם היהודי. הגענו לבית הכנסת, לפני כניסת החג, כדי שאבא שלי, יוכל להתפלל את תפילת "אל מלא רחמים" לזכר נספי השואה. אבא שלי התחיל, ולא הייתה עין שנשארה יבשה. כשסיים, הבחנו פתאום, כי מבין כל המושבים, במקום שסבי נהג לשבת, הייתה מונחת שמיכה קטנה. צמרמורת עברה בגופנו, הרגשתי שקיבלתי סימן מלמעלה שהוא נוכח בחיי יותר מתמיד.
