כלת פרס ישראל לשנת תשפ"ו, 2026 בתחום מפעל חיים - סא"ל (מיל'), עירית אורן-גונדרס, מייסדת ויושבת ראש עמותת "אור למשפחות"
הרגע בו קיבלתי את שיחת הטלפון משר החינוך שבה הודיע לי כי ביום העצמאות תשפ"ו אקבל את פרס ישראל בתחום מפעל חיים הוא רגע מכונן בחיי. פרס עבור מפעל חיי - עמותת "אור למשפחות" שאותה ייסדתי לפני 20 שנים במטרה להוציא את ההורים השכולים מביתם ומבתי הקברות. העמותה בראשותי, פועלת כל יום, כל השנה מתוך שליחות למשפחות שאיבדו את היקר להם מכל במהלך שירותם הצבאי. השליחות היא לסייע להן לנצח ולבחור בחיים. מתוך העשייה ומתוך קידוש החיים עצמם, אני, צוות העמותה ובסיוע מתנדבים רבים צובעים בלבן את שגרת חיי ההורים ששקעו לעולם שחור. כך באופן הזה מוקירים גם את הנופלים. עמותת "אור למשפחות" שהנשיא שלה הוא אהרון פרנקל ויו"ר אגודת הידידים שלה הוא משה אדרי, מחבקת ומהווה כיום בית חם ל- 2,700 משפחות. מאז השבעה באוקטובר נוספו לעמותה מעל 1,000 משפחות שכולות. הייחודיות בעמותה היא הקשר האישי עם כל משפחה. זה בא לידי ביטוי במארזי חג, חלוקת מלגות לימודים לאחים שכולים, סדנאות בישול עטופות באהבה, ועוד. כמו כן אנחנו מוציאים מסעות מעצימים של הורים שכולים לקהילות יהודיות באירופה הכוללים נטיעות עצים לזכר הבנים והבנות, הכנסות ספרי תורה וגם מסעות משני חיים הכוללים סקי הורים וילדים, מסעות לויאטנאם ולגאורגיה - לאבות, ולמונטנגרו - לאימהות. לכל הפעילויות אני מקפידה להגיע על מנת לחבק את כולם. עמותת "אור למשפחות" פועלת בסימן ובחרת בחיים.
שלומי נחומסון, מנכ"ל ארגון אלמנות ויתומי צה"ל
את בוקר 7 באוקטובר אף אחד מאיתנו לא ישכח לעולם. השבת ההיא, שבדיעבד הייתה ההתחלה של מה שכבר נראה ומרגיש כמו החיים שאחרי, אלה ששונים לבלי היכר מהחיים שלפניה, תפסה את משפחתי כאשר מור, רעייתי, הייתה בחודש התשיעי להריונה. הציפייה וההתרגשות לבואה של ילדתנו הרביעית נמהלו במהרה בבעתה של ממש, בחרדה קיומית ובעצב גדול על הטרגדיות הבלתי נתפסות. הצורך להחזיק את המשפחה הפרטית שלי עמד לנגד עיניי; ממש כשם שעמדה הבנת גודל השעה והמציאות שהשתנתה כבר בשעות הראשונות באותה שבת, בארגון אלמנות ויתומי צה"ל. אלא שאז לא ידעתי עדיין כמה מהר וכיצד יתערבבו חיי הפרטיים בחיים המקצועיים שלי. בשבועות הראשונים פקדתי עשרות הלוויות ופגשתי מספר בלתי נתפס של משפחות שאיבדו את היקר להן מכל. מהר מאד התחוור לי גם מספר האלמנות שכמונו, מצפות לילד. כשהגיעה שעתה ללדת, ילדה מור, גינקולוגית במקצועה, בבית החולים וולפסון שבו התמחתה. הצוות יצא מגדרו כדי להעניק לה את חוויית הלידה הטובה ביותר, למרות המלחמה שהתנהלה בחוץ. הייתי איתה בחדר הלידה, והייתי גם עם האלמנות המצפות ברוחי; הבטחתי לעצמי, שנעשה הכל כדי שהן לא תהיינה לבד. ידעתי היטב שאת האדם היחיד שבאמת צריך להיות שם לצידן לעולם לא נוכל להשיב, אבל לפחות לכל השאר אנחנו יכולים לדאוג. לבתנו הקטנה קראנו רוני, שם שמבטא משאלת לב לימים טובים יותר, לימים שמחים. בחדר הלידה שבו נולדה רוני שלנו, נולדה גם תוכנית 'לצידך' של ארגון אלמנות ויתומי צה"ל ומשרד הביטחון; תוכנית שתומכת, מחבקת ומסייעת ל-46 אלמנות צה"ל וכוחות הביטחון שבעליהן לא יכלו להיות שם לצידן בחדר הלידה.
ליאת שדה- שטרנברג - יזמת ומנכ״לית עמותת Hope4 Journey היוזמת ומארגנת מסעות חוסן אתגריים לאימהות ולאבות שכולים
עמותת Journey4hope הוקמה לאחר אירועי שבעה באוקטובר עם תפיסה חדשה לבניית חוסן אישי וקהילתי לאחר משבר, באמצעות מסעות חוסן אתגריים. העמותה ממוקדת בארגון מסעות עבור משפחות השכול ומסיימי התכנית מעידים כי חזרו עם החלטה חדשה או שינוי כלשהו בחיים. כשהתחלנו, המטרה הייתה פשוטה: להחזיר חיוך לאם שכולה באמצעות תפיסה חדשה של מסע חוסן אתגרי. רק רגע אחד של נשימה עבור אימהות ואבות שאיבדו את היקר מכל וצריכים להמשיך להחזיק משפחה וחיים. האתגר המרכזי הוא העדינות: להבין שאין "דרך נכונה" לאבל, ושכל צעד קטן הוא הישג. יש אימהות שלא יצאו מהבית חודשים, שלא הצליחו לבשל, לשמוע מוזיקה, להדליק נרות שבת או לפגוש אנשים. ויש אבות שמחזיקים את כולם ושוכחים להחזיק את עצמם. עצם ההסכמה להצטרף למסע היא כבר הצלחה ראשונה. משם מתחילות להיאסף הצלחות קטנות: חיוך, שיחה פתוחה, צעד חזרה אל החיים. אם שכולה שישבה על חוף הים בפיליפינים ומחליטה לממש חלום ישן: להיות מורה; אמא לשבעה ילדים שלא נהגה מאז השבעה באוקטובר ועל פסגת הר במונטנגרו חוזרת לנהוג תוך שהיא אומרת לעצמה "אם אני יכולה את זה, אני יכולה להמשיך"; אב שכול שאחרי שנתיים פגש מחדש את מי שהיה לפני השבעה באוקטובר.
המסעות שלנו יוצרים מרחב של הבנה ללא מילים, לאימהות ולאבות כאחד. לצד הטבע והאתגר הפיזי נבנית תחושת מסוגלות מחודשת. למדנו שההצלחות אינן גדולות ורועשות, הן עדינות, יומיומיות, אבל משנות חיים.
