רותי לבייב-יליזרוב, יועצת זוגית ומינית, מייסדת שותפה בפרויקט 'שעשני אישה':
אני זוכרת את יום כיפור כילדה שמתחילה לצום בהתרגשות מגיל 12. בערב יום כיפור היינו קמים ב- 5 בבוקר כי אבא שלי היה עושה לכל אחד מאיתנו כפרות. את מהלך אותו היום היינו מקדישים לתפילות, כמובן גם לאכילה מרובה של מספר ארוחות....
ואז מתקלחים, לובשים לבן, נכנס החג ועמו נכנסת הקדושה - הרגשה של חיל ורעדה. היינו הולכים יחד לבית הכנסת, סבא שלי ז"ל היה חזן ואני זוכרת את קולו בברור עד היום: "היום הרת עולם, היום יעמיד במשפט כל יצורי עולמים...". ביום כיפור עצמו היינו בבית הכנסת במשך כל היום בתפילות היוצאות מן הלב, למעט הפוגה קצרה בצהריים, עד לתפילת נעילה ותקיעת השופר שמרטיטים את הלב, עם החולשה של סוף הצום, עד לארוחה המיוחלת. יום כיפור עבורי הוא יום שמלא בתפילה, חשיבה, חשבון נפש, היום הכי חזק בשנה שלי, שסולל לי את הדרך והכח להמשך.
לוי מי-רון, סמנכ"ל הרכב בקבוצת לוי יצחק
"אין ספק כי אחד מימי הכיפור הזכורים לי היה בשנת 1973. התארחנו אז אני ואחיותיי עם הורינו אצל קרובי משפחה ברמת גן, לעוד יום כיפור שגרתי ומשפחתי. אני הייתי אז בן 10. לפתע, עת שיחקתי ברחובות עם שאר הילדים, התחלתי לקלוט תנועה ערה של רכבים לבנים עם לוחיות רישוי צבאיות, כי היינו קרובים לשלישות ברמת גן.
מהר מאוד, בלי להבין מה קורה, נשמעה אזעקה ראשונה ואחריה עוד רבות. אני זוכר ששאלתי את הוריי מה קרה וממתי יש כל-כך הרבה תנועה בכבישים ביום כיפור והם סיפרו שהתחילה מלחמה. ביום למחרת אבי, לוי יצחק, כבר גוייס למלחמה".
בני פדני יו"ר ובעלי 'פדני תכשיטנים'
"יום הכיפורים מהווה עבורי תערובת של זיכרונות מימי הילדות התמימים למלחמת יום הכיפורים. זכור לי שהייתי בגיל 4 או 5 לערך, משפחתנו גרה בתל אביב הישנה והקטנה, בסמוך לבית הכנסת ביל"ו בשדרות רוטשילד. הזיכרון הראשון הוא מציפייה לסיומו של יום כיפור. מחלון ביתנו עקבתי אחר היוצאים והנכנסים מבית הכנסת, ומיד עם יציאת המתפללים מבית הכנסת, עיני היו שלוחות לעבר השמים בחיפוש אחר כוכבים ראשונים. זיכרון ילדות בו אני כילד רוצה להיות הראשון שרואה את הכוכבים ויכול לדווח כי אפשר לאכול ולצאת מהבית".
"במרוצת השנים, בעודי טייס קרב במילואים בטייסת 105 של מטוסי סופר-מיסטר, כבר התגוררתי לבד בדירה בגבעתיים. בשעה 10 בבוקר השכנה העירה אותי בדאגה שיש התרחשות מדאיגה ברדיו ורעש מטוסים חגים בשמים. מיד התקשרתי לטייסת ונאמר לי לחכות בבית להוראות. כשההוראות בוששו להגיע יצאתי לכיוון הבסיס. ב -12 נקראתי לתדריך שהופסק עם זעקת הסירנות וב 2:15 כבר הייתי בדרכי לתעלת סואץ למשימה שנמסרה לי בהיותי באוויר".
חוה זינגבוים בעלת ומנכ״לית תאגיד הקוסמטיקה חוה זינגבוים:
"בשנות ילדותי המוקדמות בבת ים, הייתי מתלווה לאבי-מורי, עליו השלום, בבית הכנסת האשכנזי השכונתי. המנגינות היו קבועות, וכך גם הקהל. ספסלי העץ, ארון הקודש והפרוכת היו גלותיים מעט, ואת הנוסח אני זוכרת עד היום. אשמנו, בגדנו, וכו'. אבא היה מגניב אותי מתחת לטלית... כי בת בעזרת גברים לא היה מקובל. שם, בכל יום כיפור, הייתי יושבת, מאזינה לתפילות, ואבא מצייר לי בשפתו העשירה ומעביר את התפילה לסיפור מציאותי".
"חוהל׳ה, "תזכרי", היה לוחש..."על עבירות שבין אדם לחברו אין יום כיפור מכפר, ואיך הוא היה בוכה על עשרת הרוגי מלכות שנהרגו על קידוש ה׳, והוצאו להורג באכזריות על ידי השלטון הרומאי. הסיפור מוזכר בתפילת יום כיפור - אבא היה בוכה ב'נתנה תוקף קדושת היום...מי יחיה ומי ימות...ואני הייתי רועדת מפחד יום הדין ומחזיקה בכף ידו הגדולה והמנחמת. שם בבית הכנסת למדתי על כוחה של התפילה, המילה הכתובה, האמונה, ועיקר העיקרים - קודם יהא אדם".
דינה פלד- מנכ"לית סינמטק תל אביב
"כיפור בנוף ילדותי, הוא קודם התכונה שלפני הארוחה המפסקת החגיגית - ניחוחות של מרק עוף מהביל, לחם ביתי, ומאפים לצלחת המתוקים שאחרי הצום. אבא מדביק מסקנטייפ על השלטרים, לבל נחטא ונדליק את האור בטעות. הבית ממורק ויש תחושה של טוהר וניקיון יש כיפור אחד שלא אשכח, זה של שנת 1973 ואני אז ילדה בת עשר. מסביבי תכונה מוזרה. לא מבינה איך הילת הקדושה מופרת בבוטות כזו, מבוגרים מודאגים, מכונית שמבליחה ומפרה את הדממה, התלחששויות ובית הכנסת שליד סבתי שמתרוקן ממתפללים".
"לשם הגיע דודי שהיה בצבא קבע וביקש ממני לגשת לבית סבתא ולחבר את הטלפון שהיה מנותק מפני קדושת יום הכיפורים. הלכתי וחיברתי את הטלפון ואז התקשרו וביקשו שיגיע לבסיס. כולם מקשיבים לרדיו וגם אני הקטנה מבינה שמלחמה פרצה בכל החזיתות...".
ניר שמול - מנכ"ל החברה לפיתוח והתחדשות עירונית וחברת שניר
"יום כיפור בכל שנה הוא עבורי יום עם המון זיכרונות ילדות. כשהייתי נער, דודתי בת שבע שמול (״שובי״) ז״ל עשתה אצלנו את החג בבית של הוריי ברמת גן והיו לנו המון שיחות. שובי דודתי היקרה הייתה אישה נמוכת קומה (גמדה), אישה מדהימה עם המון איכויות שלא נתנה למגבלות הגופניות שלה למנוע ממנה לעבוד, לייצר מערכות יחסים מדהימות עם חברים ועם בני משפחה רבים. כולם אהבו אותה ואת חוכמתה, בתקופה ובשנים שבהן הייתה מעט מאוד הבנה של החברה בישראל לאנשים עם מוגבלויות ונכויות. היא מצידה לא נתנה לשום דבר לעצור את שמחת החיים שלה שנמשכה עד פטירתה בשנת 2017, בגיל 71".
"הרבה בזכותה ובזכות סבי, סבתי, ודודים נוספים שנפטרו והיו קרובים אליי מאוד בחייהם, הקמתי בשנת 2010 לזכרם, את עמותת 'שניר' לשוויון הזדמנויות בחברה הישראלית. ראשי התיבות של שם העמותה הם ש - שמחה סבתי / שובי דודתי, נ - ניסים סבי, י - ישראל דודי ו ר - רחלה דודתי".
