התמונה מהקונצרט של Coldplay הפכה לוויראלית בתוך שעות. בסרטון רואים חיבוק על הבמה, וברשת מיהרו לחפש אשמים. קל להכניס אנשים לקטגוריות של “נבל” ו”קורבן”, כי זה מספק נרטיב פשוט ולייקים מהירים. אבל המציאות מורכבת יותר: קריסטין שתועדה בסרטון ובעלה אנדרו כבר היו בתהליך גירושין. הבקשה הוגשה לבית המשפט שבועות לפני ההופעה, ובערב ההופעה שניהם המשיכו בדרכם.
רגע אחד בלתי מתוכנן, מתועד ומופץ ברשת, עלול להפוך למסע שיפוט ציבורי שמחריב חיים. בתוך שעות נשים מוצאות את עצמן תחת מתקפה: שיימינג, איומי מוות, פגיעה בפרנסה. גם המשפחה והילדים הופכים לקורבנות משניים של ויראליות חסרת רחמים.
כמגשרת אני רואה כאן לא רק טעויות אישיות, אלא ביטוי לתרבות תקשורת שבורה. במקום לשאול שאלות ולנסות להבין - החברה ממהרת להאשים. במקום לאפשר תיקון - הציבור פוסק גזר דין בהליך מזורז של שיפוט המוני. השיח הופך את הבושה לבידור.
המחיר של השיפוט הציבורי
השיפוט הציבורי גובה מחיר כבד. ברמה האישית והתעסוקתית, אנשים מאבדים את המוניטין שצברו, קריירות מתרסקות, והטראומה נמשכת גם עבור הילדים, שנגררים בעל כורחם לסערה. הפגיעה לא נעצרת שם - המרחב הציבורי כולו נפגע. אנשים לומדים להסתתר, לשתוק או להתנהל ברדידות, במקום לנהל דיאלוג אמיץ, כן ויצירתי. גם ברמה החברתית-מערכתית נגרם נזק: המשאבים מתבזבזים על לעג והוצאה להורג תרבותית, במקום על בניית מנגנוני הגנה, שיקום וחינוך.
מה אפשר לעשות אחרת?
ראשית, להגן. יש לפעול במהירות כדי לעצור דליפות, לצמצם הפצה ולפנות לגורמי מקצוע משפטיים ונפשיים. תגובת משבר נכונה מגנה על המשפחה ומצמצמת נזק. שנית, לשאול. במקום למהר להכריז על אשמה, יש לבחון את הדפוסים שקרסו ואת הגבולות שנשברו. שאלות כנות יכולות לפתוח פתח לתיקון אמיתי. ולבסוף, לשמר. עלינו לקבוע כללים ברורים להתמודדות עם תוכן רגיש, ולהבטיח זכות תגובה לפני שניתן פסק דין המוני. חברה בריאה זקוקה למנגנוני תיקון לא פחות מאשר למנגנוני ענישה.
זה לא אומר להיות רכים מדי או להתעלם מהצורך בצדק. מדובר בדרישה לאיזון: אם לחברה יש כוח להחרים ולשפוט - עליה גם לשאת באחריות להגן ולשקם. שיימינג הוא לא טיפול, אלא הרס.
לפני שאתם משתפים, חשבו על הילדים שמאחורי המסך, על האישה שאיבדה פרנסה, על ההורים שנלחצים. כוח התקשורת הוא לא קסם אלא אחריות. בידינו לבחור להשתמש בו כדי לבנות חברה בריאה יותר - לא כדי להשמיד.
