סקרלט ג'והנסון סיפרה בריאיון לטלגרף הבריטי כי בסרט הבימוי הראשון שלה, "אלינור הגדולה", דמותה של אישה יהודייה מבוגרת מציגה עצמה בטעות כניצולת שואה.
היא אמרה כי חודש לפני תחילת הצילומים, אחד המשקיעים שלה פנה אליה עם דרישה לגבי התסריט: “אהבנו את הסרט, סקרלט, אבל אנחנו לא כל כך בעד כל עניין השואה. אולי תגרמי שהדמות תשקר על משהו אחר?”.
לדבריה, הדרישה הגיעה “לאחר חודשים של עבודה מקדימה”. היא ציינה: “אם היו אומרים ‘נצא לצלם בניו-ג’רזי’ או ‘צריך לסיים עד האביב’, זה היה בסדר. אבל הם התנגדו למה שהסרט בעצם היה. זה היה חייב להיות על מה שקורה כשמישהו נתפס בשקר הכי גרוע שאפשר לדמיין; אם לא השואה, אז מה? הם לא הציעו חלופה. זה פשוט היה ‘זו בעיה’".
לשיטתה, ג'והנסון החזיקה בעמדתה, והמשקיע פרש. היא סיפרה: “עם שבועות ספורים לפני הצילומים, חלק נכבד מהתקציב של 9 מיליון דולר נעלם בן-לילה. דיברנו על הסרט חודשים רבים, ואז זה מה שקרה. זה היה ממש מזעזע ומאוד מאכזב".
עוד הוסיפה כי בזכות חיפושים מהירים הצליחה חברת סוני להצטרף כמפיצה, למלא את החסר, והצילומים התקיימו כמתוכנן. היא ציינה שהזמן היה קריטי, במיוחד משום שהשחקנית הראשית, ג’ון סקוויב, הייתה זמינה למספר שבועות בלבד.
סקרלט ג'והנסון אמרה כי הסרט עוסק בנושאים מורכבים: “הדמות של אלינור, אלמנה בת 90 מפלורידה, עוברת לניו יורק לאחר מותה של חברתה הטובה בילדותה, שסבלה במחנות הנאצים. כשהיא בטעות מצטרפת לקבוצת תמיכה לניצולי שואה בעיר לא מוכרת, היא מוצאת את עצמה מתיימרת לקחת את זיכרונותיה של חברתה על עצמה".
לדבריה, הסרט הוא קומדיה מרוממת, אך הנושאים קשים וקרובים לבית: “אם לא הייתי יהודייה, האם הייתי יודעת איך לעשות את זה? לא יודעת. אבל זה היה גורם לכך שרציתי לעשות את הסרט: הכרתי את העולם הזה, הכרתי גרסאות של אלינור".
היא ציינה כי הדמות של סבתה מצד אמה הייתה אחד המודלים: “היא הייתה קשוחה ודעתנית. היא יכלה להיות מאוד טובה, אבל לפעמים גם מאוד לא-טובה. יהדותה חלק משמעותי בזהותה, וזה נתן לי תובנה על החלק הזה של הסיפור".
לשיטתה, חשוב היה להקפיד על טעויות בטעם או נזק אפשרי: “כל חברי קבוצת התמיכה במשחקם האמיתי היו זכאים להיות שם, במיוחד כשנשארו רק כ-245,000 ניצולים בעולם והכחשת השואה והפצת מידע מוטעה רק גוברת. הם היו קבוצה מדהימה, אבל היה צורך בעבודה כדי לאתר אנשים שיהיו מוכנים ויוכלו להשתתף".
עוד הוסיפה שדיאלוגי הניצולים היו מושפעים מניסיונם האישי והיו עם מרכיב של אימפרוביזציה. היא ציינה: “אין מה ללמוד עבור אותם סצנות, פשוט דיברנו אחד עם השני".
לסיכום, ג'והנסון אמרה כי ההפקה שלהסרט לא הייתה מובנת מאליה עד שהייתה על הסט: “גם הסרטים הגדולים לפעמים לא מרגישים ודאיים. אני תמיד חושבת, ‘זה לא אמיתי עד שאני שותה קפה רע משירות הקייטרינג’".
