כשהאורות כבו, הבנתי מה יש באריאנה גרנדה שקשה להסביר
יש רגעים שבהם הזמן מתקפל. את עומדת בתוך אולם ענק, מוקפת בעשרות אלפי אנשים, ובבת אחת את לא רק מי שאת היום. את גם הילדה שהיית, זאת שהתאהבה, זאת שנשברה, זאת שאיבדה - וכל הגרסאות האלה עומדות איתך מול אותו קול שליווה אותן במשך שנים.
זה בערך מה שקרה לי כשאריאנה גרנדה עלתה על הבמה בלונדון.
אני בת 29, ולכן אני קצת נזהרת מהמילה "מעריצה". היא מיד נשמעת כמו פוסטרים על הקיר והערצה עיוורת לאדם שאת בכלל לא מכירה. אבל במקרה של גרנדה זה עמוק יותר. המוזיקה שלה הייתה שם בתקופות יפות וקשות, ברגעים של אהבה, בלבול, שמחה, שינוי וגם בתקופה שבה הכרתי מקרוב מאוד אבל ואובדן. עם הזמן הבנתי שיש מוזיקה שמתנגנת ברקע של החיים, ויש מוזיקה שהופכת לחלק מהביוגרפיה שלך.
הצגת פוסט זה באינסטגרם
מי שמכיר אותה רק דרך להיטי הענק והקול הבלתי אפשרי אולי מפספס את מה שנמצא מאחורי הפופ המלוטש: שירים על ערך עצמי, החלמה, עצמאות והיכולת לקחת גם את מה שכאב ולהבין מה הוא השאיר בנו. פעם היא שרה על לזמן לחיים את מה שאת רוצה ולהאמין שמגיע לך טוב; פעם היא מביטה במערכות יחסים כואבות מתוך תודה על מה שלימדו אותה; ובפעם אחרת היא חוגגת חברות, שאפתנות והיכולת לרצות יותר בלי להתנצל.
הצגת פוסט זה באינסטגרם
לא כל שיר צריך להיות שיעור לחיים, אבל יש משהו יפה בכך שנערות ונערים גדלים על מילים שמזכירות להם שהם לא חייבים לחכות שמישהו ישלים אותם, ושגם דברים ששברו אותם יכולים להפוך לחלק מהכוח שלהם. גרנדה לא מטיפה. היא מספרת את החיים שלה ומשאירה מספיק מקום כדי שאחרים יכניסו לשם גם את שלהם.
חשבתי שאני יודעת עד כמה המוזיקה שלה נוגעת בי. ואז שמעתי אותה שרה אותה מולי.
ה-Eternal Sunshine Tour היה מופע פופ עצום ומוקפד: 41 הופעות, שהסתיימו בעשרה לילות ב-O2 בלונדון. כוריאוגרפיה, רקדנים, מסכים, תאורה ותלבושות - הכול ברמה הגבוהה ביותר. אבל הרגעים שהכי נשארו איתי היו דווקא אלה שבהם כמעט הכול נעלם.
כשהאורות ירדו. כשהתפאורה הפסיקה להיות מרכז העניין. כשהיא נשארה כמעט לבד, שרה או מדברת אל הקהל, ולא היה שום דבר שיסיח את הדעת מהקול ומהאדם שמאחוריו.
שם הבנתי באמת מה יש בה.
אפשר לדבר שעות על היכולות הווקאליות שלה, אבל בעיניי מה שהופך אותה לכל כך גדולה הוא לא רק מה שהיא מסוגלת לעשות עם הקול, אלא כמה רגש היא מעבירה דרכו. אצל גרנדה, ברגעים הטובים ביותר, הקול עוקף את הראש ופוגע ישר במקום הרבה פחות מוגן. לכמה דקות הרגשתי משהו שהמילה הקרובה ביותר אליו היא ריחוף.
ואז היא דיברה אל הקהל, וקרה לי משהו שלא ציפיתי לו. הקשר בין אמן לקהל הוא הרי חד-צדדי: אנחנו יודעים עליה כל כך הרבה; היא לא יודעת עלינו כמעט דבר. אבל כשהיא דיברה על כ-15 השנים שבהן היא והקהל שלה נמצאים אלה בחייהם של אלה, והודתה על האהבה וההשקעה, לרגע הרגשתי שהיא מבינה את גודל המקום שהיא תופסת אצל האנשים שמולה.
וזה היה ניכר בכל האולם. אנשים הגיעו בלוקים ששחזרו קליפים ותקופות שונות בקריירה שלה, עם איפור ואביזרים שנבנו לפרטי פרטים. אחרים טסו ממדינות אחרות רק כדי להיות שם; יותר משליש מרוכשי הכרטיסים לעשרת מופעי לונדון הגיעו מחוץ לבריטניה. והיא ראתה את זה. היא הודתה על התחפושות, האיפור, המסרים והמאמץ. פתאום, בתוך מכונת פופ ענקית, הקהל לא הרגיש רק כמו מספרים ביציע.
ואולי אי אפשר להפריד את הרגישות הזאת מסיפור החיים שלה. הפיגוע במנצ'סטר בסיום הופעתה ב-2017, שבו נהרגו 22 בני אדם, והמוות של מק מילר, בן זוגה לשעבר ואדם שהיה משמעותי בחייה, הם חלק מהאירועים שעמם נאלצה להתמודד בגיל צעיר. היא דיברה לאורך השנים על אבל, חרדה ו-PTSD. היכולת שלה לקחת משהו אישי וכואב ולהפוך אותו למוזיקה מאפשרת לאחרים למצוא בתוכה את עצמם.
אולי בגלל זה קשה לי במיוחד עם האופן שבו מדברים עליה בשנים האחרונות.
"מקווה שהיא תחזור לעצמה", "מה קרה לה?", הערות על המשקל ועל איך שנראתה פעם. כאילו כולנו הפכנו לרופאים, פסיכולוגים וחברים קרובים שלה; כאילו כמה תמונות ברשת העניקו לנו גישה למצב הנפשי של אישה שאנחנו לא מכירים.
וזה מתיש.
אני לא יודעת אם אריאנה גרנדה בריאה כי ראיתי אותה על במה במשך ערב אחד - בדיוק כפי שאדם שראה תמונת פפראצי שלה לא יודע שהיא אינה בריאה. אני כן יכולה לומר מה ראיתי: אישה שנראתה נוכחת, חזקה, מצחיקה, מתקשרת עם הקהל ובעיקר מאושרת להיות שוב על במה.
והגיע הזמן שזה יספיק.
אפשר להתגעגע לאריאנה של תקופה אחרת, ואפשר אפילו לא לאהוב את המוזיקה שלה. אבל אולי אפשר להפסיק להתייחס לגוף של אישה כאילו הוא פרויקט ציבורי שכולנו זכאים להגיש עליו דו"ח. כל אחד חושב שהוא פיענח מה עובר עליה. אנחנו לא יודעים. אולי הגיע הזמן פשוט לשחרר אותה.
גם את הפוליטיקה אי אפשר באמת להשאיר מחוץ לחדר, במיוחד כישראלית ב-2026. גרנדה חתומה על Artists4Ceasefire ותמכה בקריאות להפסקת אש ולסיוע הומניטרי לעזה. המכתב שעליו היא חתומה קורא במקביל לשחרור כל החטופים ומגנה הרג של אזרחים פלסטינים וישראלים.
אני יודעת שעבור חלק מהקוראים עצם המשפט הזה יספיק כדי לבטל את כל מה שכתבתי עד עכשיו.
ואני לא.
אני לא חייבת ליישר קו עם כל עמדה של אמן כדי להכיר במה שהיצירה שלו עשתה לי. אני אוהבת את אריאנה כי במשך שנים היא הצליחה לגרום לי להרגיש; כי ברגעים מסוימים המוזיקה שלה ידעה לתת שם לרגש שאני בעצמי לא הצלחתי לנסח.
היא לא יודעת איפה הייתי כששמעתי שיר מסוים שלה בפעם הראשונה, איזה אלבום היה ברקע בתקופת אבל, או למה משפט שהיא כתבה לפני שנים עדיין מצליח לפגוע בדיוק בנקודה. אבל לכמה דקות באותו ערב, כשהיא עמדה מול הקהל והודתה לו על כל השנים, האהבה והמאמץ, הרגשתי שהמרחק הזה קצת הצטמצם.
אולי זה כל הקסם במוזיקה.
בגיל 29 נסעתי להגשים משהו שאפשר לקרוא לו חלום ילדות, אבל כשעמדתי שם לא הרגשתי שחזרתי להיות ילדה.
כשהאורות ירדו והיא עמדה שם ושרה, הרגשתי שכל הגרסאות שהמוזיקה שלה פגשה לאורך השנים הגיעו איתי לאותו אולם: זאת שהתאהבה, זאת שנשברה, זאת שאיבדה, זאת שלא תמיד ידעה מה היא עושה, זאת שהייתה מאושרת, זאת שהייתה צריכה שמישהו ייתן לרגש שלה מילים - וזאת שכבר יודעת היום שכל מה שעברה, לטוב, לרע ולקשה, הוא חלק ממה שעיצב אותה.
ופתאום הבנתי למה הקול הזה נוגע בי כל כך.
לא טסתי ללונדון רק כדי לראות את אריאנה גרנדה.
טסתי לראות על במה את הקול שליווה אותי בדרך להיות מי שאני.
