ננסי ברנדס פלרטט עם המוות, אבל חי, נושך וצוחק. ראיון

בדיוק לפני שנה, ערב יום כיפור, החיים של ננסי ברנדס התהפכו מן הקצה אל הקצה. המנצח, המוזיקאי והקומיקאי מצא את עצמו בין חיים ומוות. היום, חצי שנה אחרי ששוחרר מבית החולים, הוא שב - כנגד כל הסיכויים - לתפקוד מלא. בסיפוק גדול הוא מכריז: "ניצחתי".
 

כבר תקופה ארוכה מחפש ברנדס את התסריטאי שכתב לו את התסריט לשנה הקשה בחייו. הכל החל כשחש ברע בכיפור בשנה שעברה וביקש מאשתו צ'רסלה להתפנות לאיכילוב. הוא אושפז במצב קשה בעקבות חיידק אלים שתקף אותו וגרם לקריסת מערכות. כשהוא מורדם ומחובר למכונות הנשמה, וכשסכנת מוות מרחפת מעליו, נתן ננסי את הפייט של חייו. הליך ההחלמה היה ארוך, רצוף כאבים בלתי נסבלים, אבל היה לו סוף טוב. "האמת שהייתי קרוב יותר למוות מאשר לחיים", הוא אומר. "מדהים שדווקא היום אני חווה את התקופה היפה בחיי. יותר טוב לי עכשיו מאשר כשהייתי כוכב ענק ברומניה". 

הטלטלה שעבר פגעה לא רק בבריאותו אלא גם במצבו הכלכלי. זמן ארוך שכב ברנדס בבית החולים בלי יכולת להתפרנס. אבל עכשיו הוא מרגיש שקיבל את חייו במתנה, מעריך כל רגע בהם. מבחינתו, זהו גם זמן טוב ליישר קו עם השמועות - המשבר החריף עם אשתו שתמכה בו בעת אשפוזו, הסכסוך המפתיע עם שייקה לוי. לננסי יש גם טיפים לאמנים מתבגרים שנדחקו מהבמה. וכמובן שהוא נרגש מעליית המופע החדש שלו, "ננסי ברנדס חי".

הרימו ידיים
אבל את הסיפור הזה כדאי לפתוח מוקדם עוד יותר. כבר לפני כשבע שנים התמודד ברנדס עם צרות כלכליות. "איבדתי את כל מה שהיה לי", הוא מספר, "אפילו את הבית. היו עלי עיקולים, חובות של מיליונים, הוצאות לפועל, צו עיכוב יציאה מהארץ. זו הייתה התרסקות טוטלית, אבל שרדתי אותה. אז אומנם אני גר כיום עם אשתי בשכירות, אין לנו חסכונות, אבל אני לא מתלונן. מה שקרה בשנה האחרונה הוא שונה. לא הייתה לנו הכנסה במשך חצי שנה ונקלענו לחובות. אשתי ניהלה את הבית לבד בזמן שהייתי מאושפז ולא יכולה הייתה לשלם חשבונות. היא בסך הכל קוסמטיקאית, עם הכנסה נמוכה, ולראשונה בחייה חשה סכנה ממשית ופחד נורא".

עד שהחברים נרתמו במחווה מרגשת למענך.
"כשהייתי בבית חולים, משה להב, שהוא חבר כמו אח, צלצל ואמר 'ננסי, אתה חצי שנה לא מרוויח שקל. מי כמוני יודע מה המצב הכלכלי של אמן שלא מכניס כסף חצי שנה. תן לי לארגן לך מופע עם החברים הטובים שלך. מאוד התנגדתי, כי בחיים לא ביקשתי עזרה מאף אחד. אני מאמין בכוחות שלי לצאת לבד מכל מצב. אבל הוא התעקש, והם עזרו לי עם כספים וגם קנו כמויות של כרטיסים לערב שכולו היה תרומה עבורי. היו שם אייל גולן, מירי מסיקה, צביקה הדר, אדיר מילר, שימי תבורי, שלומי שבת, יהודה פוליקר ועוד רבים אחרים. זה הרגע להודות לכולם, זה חימם לי את הלב".

הצלחת להתאושש מהמשבר הכלכלי?
"מהמופע הזה השלמתי חצי שנה של פרנסה. מחיר הכרטיס היה מאוד גבוה, והאולם היה מפוצץ. כשעליתי לבמה זו הייתה הפעם הראשונה שבכיתי מהתרגשות. אלף איש קמו על רגליהם ומחאו לי כפיים". 

גם חברו של ברנדס, שייקה לוי, נרתם לעזרתו, כשארגן התרמה למענו כדי לאושש את חשבון הבנק. מאז שורר, משום מה, נתק בין השניים. “זה נכון שעבר בינינו חתול שחור", מודה ברנדס, "ולא נראה לי שאפשר לתקן את המצב. אבל אני מאוד מעריך ומעריץ אותו. לא אשכח לעולם את המסירות ורוחב הלב שלו בזמן שהייתי מאושפז. הוא ביקר אותי ודאג לי".

ולמה עבר החתול השחור?

"אני רק יכול לומר שהוא מאוד אכזב אותי כשסירב להופיע במופע ההצדעה שעשו לי. טען שהוא מיותר במרקם כזה של אמנים, אבל בדיעבד אני מבין אותו ולוקח את כל האשמה עלי. הבעיה אצלי, לא אצלו".

 

דווח גם לאחרונה שאתה ואשתך חווים משבר בזוגיות. 
"הרבה בזכות התושייה של אשתי הצלחתי לשרוד את המשבר הבריאותי ולמעשה לחיות היום. מצד שני, אשתי עברה משבר קשה בעצמה. הרופאים הרימו ידיים, אמרו לה שאם אשאר בחיים, שתתכונן לקבל הביתה אדם אחר, משותק בכיסא גלגלים ועם קשיים בדיבור. המחשבה הזו הייתה מאוד קשה עבורה. אחרי 15 שנות נישואים, לגלות שהיא עומדת להיות לגמרי לבד, עם שני ילדים, בני 13 ו–11, לצד משבר כלכלי כבד. 

"במקביל היא גם גילתה שאף על פי שחברים רבים מגיעים לבקר אותי בבית החולים, היא לגמרי לבד כאן. אין לה משפחה, היא בלי חברים. החברים שיש לנו הם רק שלי. הם גם עדכנו אותה שהכסף מהאירוע מיועד רק לי, לא בשבילה. כל זה גרם לה להרגיש בדידות נוראית. היא עברה טראומה, היא סובלת מחרדות. היא מבולבלת ולא יודעת מה היא רוצה. בעקבות זה נקלענו להמון בעיות בזוגיות, ואנחנו מנסים להתגבר עליהן".

האם אתם לפני פרידה?
"כיום אנחנו ביחד. כמו אצל כל זוג, יש עליות ומורדות. כרגע אנחנו נמצאים במדרון, אבל יש אופטימיות שנצא מזה. בסופו של דבר, היא הגיעה למסקנה שאני האדם הכי חשוב בחיים שלה. היא לא רואה איך להמשיך בלעדי. החיידק אומנם לא הצליח להרוג אותי, אבל הצליח להכניס את הזוגיות שלנו לטלטלה קשה. זה המשבר הראשון שלנו מאז שנישאנו".

מצד שני, החיידק העניק לך חומר נפלא להופעות.
"זה נכון, אולי אני צריך להעביר לחיידק הזה תמלוגים, כי המופע שלי מבוסס על החוויה הטראומטית בתקופת האשפוז. הפכתי טרגדיה לקומדיה". 

לא נופל
ברנדס, כפי שהבחנתם, לא איבד את חוש ההומור. הוא מסביר שגם צוות הרופאים והאחיות שטיפל בו צחק ללא הפסקה, ובכה ביום שעזב את בית החולים. "לא רק שהצחקתי אותם", ננסי אומר, "גם ארגנתי להם כל יום הופעות של מוזיקה. וכל זה אחרי חודש בטיפול נמרץ, כשהייתי מחובר למכונת הנשמה ותחת השפעה של מורפיום בכמויות ענקיות שגרם לי להזיות. אני זוכר שראיתי דברים הזויים. ראיתי קירות מצופים ברשת דייגים ומעבר לדלת אני רואה עולם מהסוג של עליסה בארץ הפלאות. קבליסטים ומיסטיקנים כנראה היו מפרשים שזאת הייתה הצצה לעולם הבא, שראיתי את ההבדל בין גיהינום לגן עדן. המזל שלי הוא שאשתי וכל הסביבה הסתירו ממני את המצב האמיתי שלי. לאט–לאט הם התחילו לספר לי איפה הייתי".

מה שלא הרג אותך, חישל אותך.
"אני ניצחתי ולא יעזור לאף אחד כלום. הרופאים אומרים שאני נס רפואי. אני עומד היום מול קהל שעה וחצי וזוכר את כל הטקסטים. אני מרגיש טורבו, יותר חד ממה שהייתי לפני החיידק. אין לי הסבר לזה, כי התחזית של הרופאים בהתחלה הייתה שונה לגמרי". 

מה נתן לך את הדרייב להביט קדימה?
"אני אדם אופטימי וחזק. בחיים לא נפלתי לאזורים של דיכאון ועצב. אני כל הזמן שומר את עצמי למעלה. הפסיכולוגית בבית החולים שאלה אותי איך אני מרגיש. אמרתי 'נהדר'. היא אמרה 'זה מה שאתה חושב'. אז הייתי אומר לה 'אני מרגיש שעוד מעט אשתחרר'. היא השיבה ש'זו תופעה ידועה ושכולם חושבים ככה'. אם אלוהים היה לוקח אותי כשהייתי בטיפול נמרץ, הייתי אומר לו תודה על כל יום שנתן לי, כי אני שייך למיעוט שנהנה מכל יום בחייו. אנשים שאוהבים להתלונן רק מבודדים את עצמם מחברים - וזו תכונה נוראית. אי אפשר להצליח כשמתלוננים. בחיים לא תשמעי אותי מתלונן". 

ממה אתה שואב היום את הכוחות? 
"אהבת הקהל. אני בז לאמנים שמזלזלים באהבת הרחוב. עשרות אנשים באים ומחבקים אותי, ואני מחבק בחזרה בחום ומדבר עם כל אחד, עם המון סבלנות ואהבה. אין סיפוק גדול מזה. יש אמנים שלא מבינים את חשיבותה של ההשקעה באהבת הרחוב. קיבלתי את האהבה הזו גם בתקופת בית החולים. ביקרו אותי הרבה אנשים, ביניהם לא מעט מפורסמים, אבל הרבה רגעים מחצי השנה הזו אני לא זוכר. ביבי נתניהו ומירי רגב התקשרו אלי, כך הבנתי בדיעבד, ואני בטוח שהם לא עשו זאת בשביל לצאת ידי חובה. אנשים מאוד דאגו לי, וזה חימם את הלב. אני רוצה שעל הקבר שלי ירשמו 'אהב בני אדם'. החיידק הזה בעצם רק חיבר אותי יותר לקהל. דיברתי עם אשתי שאולי פעם בשלוש שנים אחזור לחיידק הזה, כי הזיכרון של הקהל קצר". 

שונא בדיחות
בימים אלה משקם ברנדס את מצבו הכלכלי גם בניצוח על תזמורת, במופע מלא רגש והומור, "ניגון מיוחד משלנו", יחד עם דוד ד'אור וששי קשת: זמירות בעברית עם טעימות בלדינו וביידיש. ברנדס, בעל תואר שני במוזיקה, אחראי לעיבודים ולהפקה המוזיקלית ומנגן בפסנתר ובכלי הקשה. "אני מופיע יום–יום עם דוד וששי, בכל היכלי התרבות", הוא אומר. "כשהם מזכירים את שמי, הקהל מיד נעמד ומוחא כפיים ואי אפשר להפסיק אותו. זה הכל מבחינתי". 

מה אתה עומד לעשות במופע "ננסי ברנדס חי"?
"הוא כמעט מוכן. אני כותב אותו יחד עם מני אסייג. ההפקה היא של מרים עציוני. אבל קודם אספר לך סיפור. לפני שנתיים הייתי צריך להופיע בהתנדבות במופע סיום של בית ספר. התקשרה אלי לפני כן סגנית המנהלת ואמרה לי 'אתה יודע שאתה מופיע אצלנו בחודש הבא? מר ברנדס, מה אתה יודע לעשות?'. זה מיד פתח אצלי את ערוץ ההומור. צחקתי ואמרתי לה 'את האישה היחידה במדינת ישראל שלא יודעת שאני עושה צ'יפנדיילס. הייחודיות שלי שאני עושה את זה  עם שירים ישראליים משנות ה–50 של הקיבוצים, וגם מורח את עצמי בשמן קיק. אבל אל תדאגי, הכל על חשבוני'. היא שאלה בהלם 'וזה הכל?'. אמרתי לה 'לא, אני מביא איתי גם גור קרנף וגם עליו אני שופך שמן קיק'. היא הייתה בהלם וסיפרה לוועד והם נקרעו מצחוק.

"זה אני לבד על הבמה עם פסנתר ובקבוק מים, מספר את סיפור חיי. אגב, את יודעת שאני שונא בדיחות? אני, ננסי ברנדס, שונא בדיחות. זה משעמם וגם מעצבן אותי. מאז ומתמיד שנאתי בדיחות. זה לא מצחיק אותי. כשאני שומע על שני פרסים וארבעה עיראקים נכנסים למסעדה תימנית, זה יכול לגרום לי לקפוץ מהחלון. הנישה שלי זו אירוניה עצמית קודם כל. במופע אני צוחק על החיים שלי. והחיים שלי זה להיות בקשר עם הילדה מנישואים קודמים שהיא חרדית אדוקה כבר 15 שנה. החיים שלי זה להיות נשוי לאישה צעירה ממני ב–30 שנה ולגדל איתה ילדים שצעירים מהנכדים שלי, שזה תיק לא פשוט בגילי המופלג. החיים שלי זה התקופה הקשה שעברתי בבית החולים. זה חומר שנכתב בעיקר בזמן שהייתי בשיקום".

ראש טוב
בחודש מאי האחרון החליף ברנדס קידומת וציין יום הולדת 70. "הגיל הוא לא פונקציה, הכל בראש", הוא מבהיר. "אני מרגיש יותר אנרגטי וחיוני משהייתי בכל ימי חיי, אף על פי שהקולות שהייתי עושה פעם באמצע סקס, היום אני עושה בירידה מהמיטה".

לא כל האמנים המבוגרים מרגישים כמוך. 
"מדברים הרבה על מצב האמנים הוותיקים בארץ, וזו בעיה שצריך לטפל בה. אנחנו חיים במדינת אינסטנט, כוכבים באים ונעלמים. כל אמן שעבר את גיל 50 - עליו השלום. זו טרגדיה שנחצ'ה היימן נפטר כשהוא במצוקה כלכלית, וגם גבי שושן. לא אוהבים לראות על המסך פנים מבוגרות. אני תמיד אומר שאמן מת פעמיים: ביום שהוא יורד מהבמה וביום שהוא הולך לעולמו. יש אמנים שרוצים עזרה סוציאלית ופנסיה, אני רוצה למות על הבמה. לא רוצה שום מתנה מהמדינה, רק שייתנו לי לעבוד עד יום מותי. יש הרבה אמנים כמוני שיש להם הרבה מה לתרום ויושבים ונרקבים בבית, או גרוע מזה - נכנסים לדיכאון עמוק". 

פתרונות?
"היה מרגש לצפות בטלוויזיה בתוכנית שבה על במה אחת עומד יהורם גאון לצד עומר אדם או רבקה מיכאלי לצד עדי אשכנזי. תארי לעצמך תוכנית טלוויזיה שבה אמנים ותיקים פוגשים אמנים צעירים. מפגש בין הדור הצעיר לבוגר. זה חייב להתחיל בפלטפורמה של טלוויזיה, שתעניק לגיטימציה לאמנים המבוגרים. אני בטוח שעל אף החרדות של הזכייניות, זה יביא הרבה רייטינג. יש לי גם רעיון נוסף: שכל עירייה תאמץ כל שנה אמן ותיק אחר. תזמין אותו להופעות על הבמה המרכזית של העיר".

בראש השנה טס ברנדס לאומן, להשתטח על קבר הצדיק ("הבת שלי היא חסידת ברסלב") ולהודות לו. "הייתי גם בכותל והודיתי לבורא עולם. אני אדם מאמין, אבל בדרך שלי, באמונה שלי. יש לי הרבה כבוד לדת וליהדות, בעיקר בגלל בתי". 

הנסיעה לאומן לא עברה חלק, לפחות מבחינת כמה מחבריו של ברנדס שהרימו את ערב ההתרמה עבורו. הם תהו אם הכסף שנאסף לא נועד למטרות ראויות יותר. ברנדס הגיב על הדברים וטען שזו "רשעות של אנשים. נסעתי לשם מתרומות שבתי ארגנה. זו הייתה נסיעה בתנאים מאוד בסיסיים. היינו עשרה בחדר, ישנתי במיטת קומתיים. אני מוכן להחזיר לאנשים האלה את הכסף".