מנחת הטלוויזיה בדימוס קארין מגריזו תחליף בקרוב עשור חדש ותציין 40 שנות פאר. רגע לפני שזה יקרה חוגגת מגריזו ניצחון פרטי משלה. מגריזו התגרשה בחודש שעבר מבעלה ניר רון אחרי שש שנות נישואים ושתי בנות משותפות. מאז הלידה הראשונה נעלמה מגריזו מהפרונט והשקיעה את כל כולה באימהות. בין כמו רוב הנשים, היא מצאה את עצמה מתמודדת עם משקל עודף בעקבות ההריונות.
לאחר שההשילה את הקילוגרמים הנוספים, מגריזו שיוצאת לקראת חיים חדשים כגרושה טרייה נכנסת אליהם עם גזרה חטובה ולוהטת ועם תובנות חדשות לחיים. בפוסט מרגש היא שיתפה את עוקביה בתחושות הקשות שחוותה כשעלתה במשקל ובשינוי החדש והמרגש.
"מכירות את התחושה שאתן קמות בבוקר, מסתכלות במראה, ושם עומדת אישה שאתן לא מזהות? דמות מוזנחת, שעלתה במשקל בגלל אכילה ריגשית, לא ממש מצליחה לחשוב מה היא רוצה או מה יעשה לה יותר טוב? לי זה קרה לפני שלושה חודשים. היתה בי עצבות גדולה, בלי לשים לב נשאבתי להיות אמא במשרה מלאה ושכחתי את עצמי אי שם מאחור. קצת כעסתי על עצמי שהרגשתי ככה, הרי להיות אמא היה אחד מהחלומות הגדולים שלי, והבנות המהממות שלי בריאות, ואין דבר שאני אוהבת יותר מהן. אז למה הדיכאון? הכל ״טוב״. מספרת מגריזו.
"לקראת גיל 40 שמתקרב ובא בצעדי ענק, החלטתי לעשות הרבה שינויים. בעיקר להיזכר בעצמי ובמה עושה לי טוב. אני עדיין עובדת על זה.
אתן בטח שואלות את עצמכן למה לעזאזל העלתי תמונות שלי מההריון? ועוד מחודש תשיעי, צירים מוקדמים, בקושי יכולה לזוז, לנשום, שלא נדבר על הסטייל הנוראי (שום בגד אחר לא עלה) וצלם פפראצי אחד בלי לב שתופס אותי ברגע היחיד שיצאתי לשניה מהבית כדי להביא את הבת שלי לגן. אה והשמש מסנוורת אותי ואני עושה פרצוף של היפופוטם במצוקה. רק ככה אני יכולה להמחיש לכן, איך הרגשתי לפני חודשיים וחצי, מוזנחת, שמנה, עייפה, לא מחוברת לעצמי בשום צורה, בלי טיפת כוח להניע את עצמי ובלי חשק לכלום, ומשמאל איך אני מרגישה היום, אחרי החלטה לעשות שינוי ואחרי מתנה ענקית שנתתי לעצמי."
"התמונה לא בפוקוס, לא אני צילמתי אבל אפשר לראות את הקילוגרמים שהשלתי מעצמי ובעיקר את החיוך שחזר לי לפנים. היום אחרי שסיימתי את הסדנה, אני חייבת להודות שזו אחת המתנות הטובות והחשובות ביותר שנתתי לעצמי. זו לא עוד דיאטה, ניסיתי הכל. זו פרידה מהמלחמה היומיומית עם המשקל, עם האוכל, פרידה מלספור קלוריות ותפריטים מתסכלים. אין יותר בולמוסים, רגשות אשם, תחושת כישלון, יש רק תחושת הצלחה. איזה כיף שהאוכל כבר לא ממלא אצלי חוסרים ולא משמש כדור הרגעה. הוא לא קובע מה אני עושה, הוא לא מנהל אותי והוא בטח לא קובע לי מה מצב הרוח שלי".
