לפני כשבועיים התקיימה הלווייתו של ליאם שרם ז״ל, בנה היחיד של מפיקת האירועים סימונה שרם, שנחשבת לגורו עבור סלבריטאים רבים. להלוויה הגיעו מפורסמים רבים, שלא הפסיקו להתייפח מול הקבר הפתוח של ליאם, רק בן 26 במותו. בהלוויה עטפה האם את גופת בנה בטלית מבר המצווה שלו, וכעת היא נחושה מאי־פעם להמשיך את מפעל חייו. מדובר בפרויקט SPLASH, שנוצר במטרה ליצור תרבות חדשה סביב מגרשי הספורט העירוניים. הפרויקט הנ"ל היה גאוותו ונטלו בו חלק גם חברת הצבע נירלט, עיריית ת"א ובית השאנטי.
סימונה, משתתפת בצערך. ספרי לי עליו.
“ליאם היה ילד מאושר, לא הלך לישון בעצב כל 26 שנותיו. הלך לישון מאושר וקם מאושר. ילד עם חלומות, רצה להתגייס לקרבי. הדבר היחידי שלא הייתי מסוגלת זה לחתום לו על אישור לקרבי. בסוף נשברתי, אחרי חצי שנה וחתמתי. הוא סיים את השירות כקרבי״.
מתי נודע לך על מה שקרה?
“השעות הראשונות של חוסר הוודאות היו כשהוא השאיר לי הודעה שהוא הגיע למסיבה, הם הגיעו רק ב־6 בבוקר. הוא השאיר לי הודעה ‘אמא הגעתי, אני משאיר את הטלפון באוטו. נדבר ב־12'. באזעקה הראשונה, ב־6:35, הם כבר היו בדרך החוצה. דיברתי איתו במהלך כל הנסיעה. הוא היה עם ג׳וני זיידמן, הבן של פרופ׳ זיידמן, ילד מוכשר, ועם עילי, האחיין של גיא זוארץ. הם היו כבר במרחק של 36 דקות מהמסיבה, עדיין לא היה שום דבר. דיברתי איתם עד 30 שניות לפני שהם נרצחו. הם היו שמחים, הם לא ידעו דבר, זאת הנחמה שלי, זה הכוח שלי. רצחו אותם על הכביש, בין שדרות לרביבים, 7 מחבלים שהגיעו בהליכה ורצחו אותם בלי שום סיכוי להינצל. בהלוויה הייתי מאוד מודעת, דיברתי בקור רוח, עטפתי את הבן שלי בטלית, זה הפך להיות ויראלי בעולם עם מיליון צופים. זה בגלל שהוא היה באוזן שלי ואמר לי ‘אמא, אני לא שם. אני מאחורייך. תהיי כמו מלכה ותעשי מה שאת רוצה'".
ספרי קצת על הפרויקט שלו.
“הוא היה יזם של מגרשי כדורסל למען הקהילה. הוא הגיש את הבקשה לעיריית ת"א. ראש העיר תמך בו ישר. המגרש הראשון שלו קיים כבר כמעט שנתיים בנווה צדק, בכניסה למתחם התחנה. חלומו הגדול היה להמשיך את המגרשים. היה לו מגרש אחד בלונדון. שגרירות לונדון ביקשה ממנו לבוא ולעשות. נמשיך וננציח את ליאם. נעשה את המגרשים גם בבינתחומי, גם בפארק הירקון, נקים לו קרן. היו אלפי אנשים בבית שלנו בשבעה, כל כך אהבו אותו. היה בו כוח, הוא נתן לכל אחד דרך, על המצבה שלו יהיה כתוב ‘כוכב של אמא'. אני בחרתי בחיים, ואני מאמינה שזה מה שהבן שלי רצה. הייתה לו חבורה מטורפת שכל כך אהבה אותו, הוא נגע בכל אחד ואחד מהם. הם מרוסקים״.
> "ככה עושים לסבתא?"
העיתונאית הוותיקה והמוערכת חוה ברק, שאיבדה את נכדה, תומר ז"ל, לוחם גולני בן 20, נפרדת ממנו במכתב אישי כואב ושובר לב.
תומר ברק ז"ל, לוחם בגולני בן 20 מפתח תקווה, ונכדה של אשת התקשורת הוותיקה והמוערכת חוה ברק, נהרג במהלך הלחימה בדרום. הסבתא, עיתונאית מיתולוגית שבעבר כתבה את “רחל המרחלת" ב"העולם הזה", נפרדת ממנו בכאב במכתב אישי:
“מכתב לנכד האהוב תומר. ופתאום געגוע. וזה צובט, וזה שורף ולא מרפה. תומריקו גיבור שלנו, נלחמת עד כלות. הסיפורים זורמים. כאילו לא ידענו שיש לנו בבית לוחם, אלוף האלופים. רק לסיירות הלכת. היית מגיע הביתה, מורעל צבא שכמותך. נוסע עם החברים לאכול חומוס. ירדת בקלות על שתיים, שלוש צלחות ולמכון הכושר. סרטים, ים ים וים. כמה אהבת.
“בשישי האחרון הגיעו חבריך הרבים, עם אמא שרון, אבא איתי, טל אחיך, עם דוד גל, כולם אכלו את החומוס שאהבת כל כך. לא לא, הם לא הלכו למכון הכושר. עד כאן.
“והמחשבות לא מרפות, ילד שלנו, מה עברת כשקפצת להילחם, מה ראית? מה עשו לך המרצחים בני הבליעל. ואתה בשבילי עוד ילד. למרות החוסן והיד העדינה המלטפת שלך, שהזיכרון שלה עדיין מעביר בי צמרמורת. הבטחת לי לא לדאוג, הבטחת לי לשמור על עצמך, ככה עושים לסבתא?
“הדפיקה המיוחדת שלך בדלת כשהיית קופץ לביקור מהדהדת בזיכרוני. חרוטה לעולמים על לוח ליבי המדמם. לא יכולה להפסיק להיות איתך במחשבות. מי יכול היה עליך, גיבור שלנו, מי? ואני, סבתוש, פתאום חושבת על כל הנופלים עליהם גדלתי בסיפורי גבורה, גם אתה תיכנס לספרי ההיסטוריה, אהוב, כשיספרו על גבורתך. תמיד מתנדב, תמיד עוזר. כזה היית.
“תומריקו שלי. למי עכשיו אכין את המאכלים שהכי אהבת? לא נגעת במתוקים, לא נגעת בבצקים. ואכלת טונה, המון טונה. צחוק הגורל, אהבת את הראפר איתי זבולון שמכונה טונה. עכשיו אנחנו מקווים שאיתי טונה יגיע ל־30 שלך, לשיר לך את השירים שאהבת. הספקת בחייך הקצרים לטייל, לחוות, עם החברים וההורים, הייתם ארבעה ותמיד תישארו ככה. אבל אתה תמיד תמיד הילד, הנכד הבכור והאהוב. שישה נכדים יש לי ושישה יישארו איתי עד יום מותי.
“היית מיוחד כל כך, דעתן, אוהב אדם. החברים הרבים שצברת בחייך הקצרים הופכים באחת לסיפורי זיכרון. החברים שלך בתיכון ובמכינה לקראת הצבא מספרים כמה היית מצחיק, שנון כמובן ואפילו הצטיינת שם בסטנד־אפ ובשירה. נסעת עם אמא שרון להופעה של קנדריק למאר בברלין, חזרת גדוש בחוויות. ואפילו נתתם קפיצה לאחרונה לאילת. אמא, אבא ושני ילדים. בוגרים תמיד מבלים, כל כך עטופים ביחד.
“יכולתי לכתוב לך שעות, אבל הדמעות חונקות והלב כל כך שבור. הבטיחו שכשתגדל כבר לא יהיו יותר מחבלים, ומלחמות, הבטיחו. באחת הפכת מחייל לחלל. הייתי רוצה עוד פעם אחת לחבק אותך חזק כמו שהיית, לעטוף אותך אליי. ולראות איך אתה מתגלגל מצחוק מהקעקוע שנצרב על ידי.
07.10.23 תומר!
“החיים שלי, תומריקו, הסתיימו באותה שבת ארורה, והחלו מהשבת הארורה. לעולם. וקבל עצה: הצינה כבר כאן. אז אם קר לך בלילה, אתה יכול להתכסות בכל הזרים הרבים שנערמו על רגביך. עוד מעט ניפגש ילד, חכה לי, אני מגיעה. לא הרבה זמן. מבטיחה גם לקיים".
