קארין באומן זועקת לעזרה ופותחת הכל על המחלה

 קארין באומן תציין בקרוב עשור של גיהינום עלי אדמות, עשור של תופת מתמשך ללא עתיד, ללא תקווה ללא סיכוי. חיים נטולי חיוניות, של מאבקים אינסופיים, שכוללים הקאות תכופות, אשפוזים יומיים, אינפוזיה לוורידים. אחרי שנלחמה בכולם: במשפחתה, ברשויות, בבתי החולים, ברופאים ובעיקר בעצמה - היא מרימה ידיים.

לאחרונה התבשרו קארין ואמה יהודית באומן שנוסף להפרעת האכילה הקשה שגרמה למערכות גופה להיחלש, היא סובלת גם מאי־ספיקת כליות ולכן נדרשת להשתלת כליה. אמה, יהודית באומן, כבר נבדקה אצל רופא ונמצאה כמתאימה לתרום את הכליה לבתה, אך הרופאים הבהירו לשתיהן כי לא ניתן לבצע את השתלת הכליה עד שתגיע למשקל מינימלי של 40 קילו. גם את טיפולי הדיאליזה הנחוצים היא לא תוכל לעבור במשקל כזה. השבוע התייצבה יהודית באומן בבית המשפט לענייני משפחה כדי לבקש מהשופט הזנה בכפייה לבתה, בניסיון אחרון להציל את הילדה שלה.

עוד לא עשיתם לנו לייק? לחצו והיכנסו לעמוד האינסטגרם של TMI והישארו מעודכנים

ההמשך כבר ברור לכולנו: אם לא תגיע הישועה מגורמים חיצוניים, קארין עלולה למצוא את מותה. אז רגע לפני שהיא נותנת למחלה לנצח אותה ולחיים לחמוק מידיה, היא זועקת ומתחננת לכל מי שרק יכול: "תעזרו לי, בבקשה".

באומן סובלת בעשר השנים האחרונות מאנורקסיה ומבולימיה. היא נחשבת חולה כרונית במצב חמור, ומצבה הולך ומתדרדר עם הזמן. גם כאשר נמצאת עבורה מיטה פנויה בבית החולים, היא נשברת ובורחת מהאשפוז. כיום היא נמצאת בתת–משקל ושוקלת 32 קילו. נשמע נורא? לא ביחס לנתונים שלה מלפני מספר חודשים, כששקלה 26 קילו.

"אין לי כבר חיים", פותחת באומן את הראיון בקול רפה וכבר מהרגע הראשון לא מצליחה לעצור את עצמה ופורצת בבכי. "כל יום שעובר זה עוד יום של סבל וכאב, וקשה לי. אני לא יכולה לשאת את זה יותר. אני שונאת את עצמי", היא מסתירה את פניה בידיה החלשות והכחושות. "אחרי ששקלתי 26 קילו הצלחתי לעלות לבד כמעט שישה קילו. היום אני כבר 32 ופה נעצרתי. אני לא יכולה להסתכל על עצמי, בכל פעם אני מעלה במשקל ואז נעצרת מרוב פחד וחוזרת אחורה".

ממה את מפחדת?

"מלהיראות יותר גדולה, מלהרגיש אחרת, מלהיות שמנה. הספיק לי, עד כאן. אין לי יותר כוחות, אני מרימה ידיים. אני לא יכולה לראות את השומן הזה שמגעיל אותי. אני שונאת את עצמי שנתתי ככה למחלה להשתלט עלי".

והאשפוזים היומיים לא מסייעים לך?

"למרות כל בתי החולים שיש פה בארץ, אף אחד לא באמת מספק לך עזרה. יש בתל השומר מחלקה להפרעות אכילה עם רשימת המתנה גדולה ומעט מאוד מיטות, אבל הטיפול שם לא מספק לי את העזרה לנפש שאני צריכה, וזה הכי חשוב. אני חייבת תמיכה נפשית ולא יכולה להתאשפז חודשים בבית חולים, לשכב בודדה 24 שעות מול ארבעה קירות ולהתנייד בכיסא גלגלים. זה מייאש. גם ככה האשפוז לא באמת יעיל לי, כי זאת מחלה בראש. אין אף מקום שנותן לי מענה נכון ואמיתי למחלה הזאת. אני צריכה לדבר, אני צריכה לנשום, אני זקוקה ליחס אישי, אני רוצה לצאת מהמיטה ולראות ירוק ושמיים וניצוץ של תקווה. אני צריכה למצוא את הטיפול הנכון לי".

את בעצם אומרת שאין בארץ אף מרכז טיפול שמספק את המענה להפרעות אכילה ותמיכה נפשית ביחד?

"יש מרכז כזה בבאר יעקב. התחננתי שיקבלו אותי, פגשתי את המנהלת וסירבו כי אני בתת תת־משקל. מטופלות ששוקלות פחות מ–40 קילו הם לא מוכנים לקבל. ברור שאני אהיה בתת־משקל, אני הרי סובלת מהמחלה, מה הם רוצים? בארץ יש רק מחלקות סגורות בבתי חולים. אמא מחפשת לי מוסדות או מרכזים ברחבי העולם. בהולנד למשל יש מקומות טובים, אפילו יש חיות בחצר לפינת ליטוף. אז נסענו להולנד ולא הצלחנו למצוא לי מקום, כי הכל שם יקר מאוד עם רשימת המתנה מטורפת. זה לא רק בהולנד, בכל העולם הטיפול עולה הרבה, ואין לנו כסף ואין מי שיעזור וגם אף אחד לא באמת מנסה לעזור."

"למה אין עזרה במדינה הזאת? המצב הכלכלי שלנו נוראי, אנחנו במצוקה כלכלית מאוד מאוד קשה, וחיים מתרומות. אין לי את הפינה שלי בבית. אפילו המיטה הישנה שלי מכאיבה לי בעצם הזנב בזמן השינה. זו גם הסיבה שאני לא יכולה להחלים מהמחלה הזאת. המצב הכלכלי לא מאפשר לי טיפול ראוי ורק מכניס בי יותר חרדה ופחד".

להבריא בשביל אמא

כמעט 200 אלף איש בישראל סובלים מהפרעות אכילה. מנתוני משרד הבריאות מלפני שנתיים עולה כי יש בישראל 52 מסגרות לטיפול יום בקטינים הסובלים מהפרעות אכילה ואין כלל עמדות לבוגרים. המסגרות הללו הן שלב ביניים בין אשפוז מלא לטיפול מרפאתי. קופות החולים וגורמים טיפוליים ציינו כי המחסור במסגרות אלה מוביל לתופעה של "דלת מסתובבת". כלומר מצבן של החולות שהשתחררו מאשפוז מלא מתדרדר, מכיוון שאינן מקבלות מענה מספק בקהילה, והן נאלצות לשוב לאשפוז מלא, וחוזר חלילה.

כיום יש בישראל בסך הכל 84 מיטות אשפוז לטיפול בהפרעות אכילה: 40 מיטות לבוגרים ו–44 מיטות לנוער. על פי דוח שפרסמה הכנסת, הסיבה העיקרית למחסור במסגרות אלו היא התקצוב המינימלי שמועבר לבתי החולים על ידי משרד הבריאות.

טיפול בהפרעות אכילה הוא תהליך ארוך שיכול להימשך כחמש שנים. מחצית מהחולות יחלימו, שליש ימשיכו לסבול מסימפטומים משתנים ו־15%–20% יהפכו לחולות כרוניות שייכנסו וייצאו ממערכת האשפוז באופן קבוע. 5% עד 10% מהלוקים בהפרעות אכילה מתים כתוצאה מסיבוכי המחלה. חשוב להבין כי בחירה במסגרת אשפוזית שאינה מתאימה עלולה להוביל להחמרה בהפרעת האכילה, הפיכת המצב לכרוני, הפחתת סיכויי ההחלמה והגדלת הסיכון לסיבוכים רפואיים ולתמותה.

ההמתנה של החולות הכרוניות לאשפוז חוזר ממושכת, ולדברי רופאי יחידות האשפוז הסיבה לכך היא שניתנת קדימות לחולות חדשות שסיכויי החלמתן גבוהים יותר מאלה של החולות הכרוניות. בזמן ההמתנה לאשפוז, בהיעדר מסגרות מתאימות חלופיות לטיפול בהן, מצבן הבריאותי של החולות הכרוניות מתדרדר והן נאלצות לפנות לטיפול פרטי בעלות גבוהה.

מרבית המאושפזים הסובלים מהפרעות אכילה בישראל ובכלל במדינות העולם המערבי הם נשים. עם השנים חל מהפך של ממש בתפיסה החברתית של הבעיה. בעוד שבעבר הפרעות אכילה לא זכו להתייחסות והסובלים מהן נאלצו להתמודד גם עם סטיגמות חסרות אחיזה במציאות, הרי שכיום המצב שונה. על רקע המספרים ההולכים וגדלים של הסובלים מההפרעות השונות, כגון בולימיה, אנורקסיה, תפיסת גוף מעוותת ועוד, החברה ועמה הממסד הרפואי רואים בסובלים מהמחלה אנשים הזקוקים לעזרה ולתמיכה נפשית.

קארין, את מרגישה שאת לבד?

"יש לי את אמא, וזה אני והיא נגד כל העולם. אלמלא אמא כבר מזמן לא הייתי בחיים. אין אמא כזאת בעולם כולו. היא כל כך מסורה אלי. ממנה אני שואבת את הכוח והרצון להמשיך לחיות. היא לא חיה כבר עשר שנים בגללי, וויתרה על החיים שלה למעני. כל היום מטפלת בי ולא זזה ממני לדקה. יום אחד היא סחבה אותי על הגב עד לבית החולים".

בשלב הזה באומן נשברת. "אמאאא", היא זועקת ופורצת בבכי. יהודית ניגשת לחבק את בתה העדינה והשברירית. "אני מצטערת על כל מה שאת עוברת בגללי", היא אומרת לה בפנים שטופות דמעות. "אני חולמת להבריא רק בשבילך. רק בשביל שתהיה לך קצת נחת מכל הנתינה האינסופית שלך. כל היום היא יושבת וסובלת אותי ומבשלת לי וסופגת את העצבים, הכעס וההתפרצויות האינסופיות שלי כשאני בהתקפי בולמוס ומכילה אותי. בזכותה אני כאן".

על המסירות והנאמנות של אמא יהודית אין עוררין. יהודית, בת זוגו של שימי תבורי ואם לשישה, מקדישה את חייה לקארין, ובמרץ האחרון אף הגיעה עד לכנסת במטרה לקדם הצעת חוק להזנה בכפייה בזונדה, בניסיון אחרון להציל את בתה. "אני מתחננת בפניכם כאמא. תעבירו בכנסת חוק שיאפשר להאכיל בכוח בנות הסובלות מהפרעות אכילה", אמרה והוסיפה: "הבת שלי עומדת למות לנגד עיני". באוגוסט האחרון קבע בג"ץ כי אנורקסיה היא מחלת נפש ולכן ניתן לטפל בה בהזנה בכפייה. אך למרות קביעה זאת, יהודית כשלה בבית המשפט כשהשופט קבע אחרת.

הראיון איתה נערך במטבח ביתן הדל בתל אביב. קארין יושבת על כיסא, מותשת, חלשה וכואבת. ברקע יהודית עמלה על הכנת תבשילים למען הבת שבמהרה ימצאו את דרכם באסלת השירותים. בכל הזדמנות היא ניגשת לקארין, מחבקת ומלטפת אותה. "אמא ניסתה להילחם בשבילי כל כך הרבה. היא מנסה ומחפשת עזרה ומדברת עם כולם, אבל כלום לא עוזר. אין מענה, ואף אחד לא רוצה לעזור. כבר לא אכפת לי מעצמי, אכפת לי רק מאמא ורק מלראות אותה סובלת, סובלת בשתיקה. היא לא מדברת וכואב לי".

אולי תנסי לעזור לעצמך?

"איך? אני לא יודעת איך. אני מנסה ולא מצליחה. זה כבר חזק ממני. ניסיתי, עשיתי הכל וכל פעם שאני מעלה במשקל, אני נלחמת בראש שלי ואז אני נעצרת וחוזרת אחורה לנקודה קיצונית עוד יותר. אני מעדיפה למות ולא לעלות במשקל. לכן אני צריכה טיפול נפשי, וטיפולים פסיכולוגיים עולים הון ואין לנו אפשרות כלכלית. ניסיתי פסיכולוג שעלה 600 שקל למפגש, אבל קשה לי לדבר במשך שעה. אני מתעייפת, ופסיכולוגים לא מבינים את זה. היום אני נובלת ושוקעת. אני לא יכולה לעזור לעצמי ועדיין ממשיכה להזיק לעצמי. אני מכה את הנפש שלי".

תספרי לי איך נראה היום שלך.

"אני מפנימה בכל בוקר את התסכול שאני קמה לעוד יום כזה. ואחרי שאני קמה, אני לוקחת כדור הרגעה וחוזרת שוב לישון. את רוב היום אני מעבירה בשינה. אני נוסעת מדי יום לבית החולים לקבל נוזלים לווריד באינפוזיות, אבל זה לא מספיק. יש ימים שאני קמה מוקדם בבוקר ורואה טלוויזיה. היו תקופות שבהן הייתי אוכלת במשך כל היום, זה בטח נשמע מוזר, במאות שקלים, ומקיאה את הכל. מבלה ארבע פעמים ביום בשירותים".

אז את למעשה סובלת מבולימיה ומאנורקסיה.

"גם וגם, אוכלת ואז מקיאה. לפעמים יש לי בולימיה ולפעמים יש צומות, לכן אני עדיין חיה, כי משהו נספג בגוף שלי למרות ההקאות. אני משתדלת להקיא 40 דקות אחרי הארוחה, שמשהו בכל זאת ייספג".

בעבר סיפרת שיש לך יבלות באצבעות כי את דוחפת אצבעות לגרון שלך כדי להקיא.

"היום אני כבר לא צריכה לדחוף שום אצבע. יש לי רפלקס הקאה אוטומטי שפיתחתי, ואני יודעת להקיא לבד".

בראיון האחרון שערכת לפני חמש שנים לחדשות 2 סיפרת גם על שער עם מנעול שהצבת בסמוך למקרר.

"היום אני כבר לא צריכה את השער והמנעול, יש לי שער בראש שחוסם אותי. אני לא רוצה לדבר על זה פליז. איכסה. אני לא נהנית לאכול, אני לא אוהבת כלום ועושה את זה מתסכול נפשי. רק אל תדברי איתי על אוכל, זה עושה לי גועל".

מדיאטה קלה למחלה ארורה

הכל התחיל בגיל 15. קארין הייתה דוגמנית מצליחה ויפהפייה, שזכתה בתואר סגנית ראשונה בתחרות מלכת היופי, עיטרה שערים נחשקים, כיכבה בקמפיינים וצעדה במסלולי התצוגות הנחשבות. כשניסתה לפרוץ בזירה הבינלאומית ניגשה לאודישן בפריז. אז היא שקלה 56 קילוגרמים, ונדחתה בתואנה כי עליה להשיל חמישה קילו ממשקלה. מה שהתחיל בדיאטה הפך למחלה הארורה הזאת. "בוקר אחד התעוררתי והרגשתי מתה. זה היה תהליך שעברתי עם עצמי. הסתכלתי במראה ולא אהבתי את מה שאני רואה. התחלתי להשוות את עצמי לאחרות".

תראי כמה יפה ובריאה היית.

"הייתי שמנה, היה לי שומן בגוף. איך את רואה שזה יפה?".

אם היית יכולה להחזיר את הגלגל לאחור, היית הולכת באותה דרך ומנסה קריירת דוגמנות?

"בחיים לא. עשיתי טעות איומה. הייתי נערה מלאת שמחת חיים, תוססת. הייתי מטפסת על העצים, הייתי נערת ג'ונגל, מחייכת אל כל העולם, היה לי כיף, היו לי הרבה חברים. איבדתי הכל. הכל. אני שונאת וכועסת על עצמי שנכנסתי לזה עמוק מדי ולא תפסתי את המחלה בזמן".

אם יציעו לך היום לדגמן ולהגשים את החלום שלך כנערה?

"ממש לא, אני לא רוצה לדגמן. אני מרגישה שמנה ומכוערת. אני רוצה לחיות, להחלים. קודם תחזירי לי את החיים שאיבדתי. היום יש יותר מודעות להפרעת אכילה ומודל היופי השתנה, למזלן של צעירות שנכנסות לתחום. זה חשוב לחזור ולהדגיש את זה, שלא ייכנסו עוד בנות ללופ של מודל יופי רזה".

כשאת מביטה כיום על עצמך במראה, מה את רואה?

"אני רואה את הדבר הכי מכוער שיש. שום פוטנציאל, אין בי כלום. המחלה קוברת אותי ולאט־לאט אני אגמר. אני מרגישה אי־נוחות וחוסר פרופורציה בגוף, אני רואה בחורה מוזנחת מאוד, לא אסתטית. אני כבר לא רואה יופי. השומן שיש לי מגעיל אותי. יש בו חוסר אסתטיות".

בתת־המשקל שלך את עדיין רואה שומן?

"ברור שכן. אני לא מרגישה רזה בכלל. אני לגמרי ממוצעת".

לפתע קארין קמה מהכיסא, מסירה את מכנסי הטרנינג שעד לאותו רגע יצרו אשליה של נפח, ולנגד עיני התגלתה תמונה מצמררת שלא ניתן לתארה במילים. קארין, שכולה עצמות שהייאוש זועק מהן, מנסה בכוח, כמעט בהתקף פסיכוטי של אמוק, למצוא פיסת שומן שאין לה. בעיניים שהחרדה ניבטת מהן היא בוכה: "תראי כמה שומן, תראי, רואים פולקע!!!".

הדמעות הציפו אותי בן רגע. נאלצתי לבקש הפסקה מהראיון, לנסות לא להישבר מולה, לא להחליש אותה. יהודית, האמא לביאה ניגשה לחבק אותי ולא הסתירה את תדהמתה. "אני בהלם שהיא הראתה לך. היא כנראה ממש מרגישה בנוח איתך. את מבינה, היא לובשת הרבה שכבות של בגדים כי קר לה. הבגדים נותנים נפח אז לא באמת מבינים עד כמה היא חולה". גם קארין יוצאת להפסקה. היא לא מסוגלת לשבת זמן ממושך בלי להתעייף או לחוש בכאבים בעצמות.

מחפשת את הכוח
לפני שנה וחצי ערכו שימי תבורי ויהודית באומן בדיקת אבהות שאישרה כי קארין באומן היא בתו הביולוגית של שימי מרומן חולף שהתרחש לפני כ–30 שנה ביניהם. הטלנובלה הלכה והסתבכה ועלתה לכותרות כשנחשף הקרע המשפחתי שנוצר בין תבורי לילדיו בעקבות אהבתו ליהודית. על פי דיווחי התקשורת, ילדיו של תבורי סירבו להאמין שקארין היא אחותם ודרשו לערוך בעצמם בדיקת אבהות.

"את יודעת כמה זה פגע בי שהם ביקשו שאעשה בדיקת דנ"א? אני שונאת אותם על מה שהם עשו לי. הם ניסו להרוס אותי ואת אמא ועד היום הם מנסים. כל האחים הגיעו אלי עד למיטה בבית, הכריחו אותי לעשות בדיקה והתחילו לתחקר אותי במבט מרושע. הם ממש תקפו אותי כמו מאפיה קטנה, ככה הרגשתי. הם רצו לבדוק מי אני ומי זאת יהודית, והאם היא מתחזה. מצאו קורבן. הם ראו אישה חלשה וחולה ותקפו אותה. פשוט אין להם גבולות.

"בכלל, השנה הזאת הייתה הכי קריטית עבורי, כי רק הלכתי והידרדרתי במצבי. לראות את כל הכותרות המרושעות על אמא, את כל המילים הקשות שלהם עליה ואת ההאשמות - זה מה שהרס אותי סופית. אני שונאת את המשפחה של שימי. הם ניסו להרוס את אמא שלי ופגעו בי על הדרך. אין להם לב".

ואיך את היום מסתדרת עם שימי?

"שימי לא מבין את המחלה שלי. הוא כועס על איך שאני מתנהגת לאמא ועל התקפי הזעם שלי שרק אמא מבינה ומכילה. הוא מסתכל עלי מוזר וחושב שאפשר לשנות ביום את הכל. הוא כועס שאני לוקחת ממנו את כל הזמן של אמא. לפעמים אני מרגישה לא רצויה בבית בגלל זה".

אני מביטה בעיניה הבהירות של קארין ורואה שמתחת למבט הנוגה, העייף והכואב, עדיין מסתתרת אותה נערה בריאה, חייכנית ויפת תואר, שצמאה להצלחה, שאיבדה את דרכה וחולמת על ישועה.

יש לך חלום?

"להחלים. אני כל כך רוצה לחזור להיות אותה אחת שהייתי".

ואחרי שתחלימי?

"אני רוצה לכתוב ספר שבו אפרסם את כל 15 היומנים שכתבתי בשנים האחרונות. כבר שנים שאני כותבת ביומן את כל מה שעובר עלי. על המחלה, ההתמודדות, המאבק המתמשך, המצב המשפחתי והתחושות הקשות. היום כבר אין לי יותר חשק לכתוב, לא בא לי. אין לי חשק לכלום. אני רוצה שהספר ייצא רק אם אחלים, כי אני רוצה ניצחון בסוף. החלום הכי גדול שלי זה להבריא פיזית ונפשית גם כדי שאוכל לעזור לבנות אחרות עם הפרעות אכילה. אני רוצה ילדים ורוצה להתחתן. אני רוצה לטייל עם אמא בעולם ולהחזיר לה תודה על כל מה שעשתה למעני. אני רוצה להחלים כדי לתקן את המשפחה שלי".

נראה כי לא איבדת אמונה ויש בך עוד ניצוץ של תקווה.
קארין שוב בוכה. "סליחה שאני בוכה כל הזמן, אני פשוט מוציאה הכל. עוד לא איבדתי תקווה, כי אני יודעת שבפנים יש קצת שפיות ויש רגעים קטנים שבהם אני מבינה. ופה ושם אני רוצה להילחם ומוצאת את הכוח. אני לא רוצה למות, זה לא שווה את זה. אני מפחדת לתת למחלה לנצח אותי, זה הפחד הכי גדול שלי, ולכן הייתי מוכנה להתראיין. אני מבקשת עזרה מכל מי שיכול לתרום ולעזור לנו. אני מתביישת לבקש עזרה אבל אין לי ברירה, בבקשה תתרמו לי כדי שיהיו לי כלים להילחם".

לתרומות: סניף 097 בנק דיסקונט, מספר חשבון 187631