לעולם נהיה אבא ואמא של סיוני
“רצינו רק ללוות אותך בכל הרגעים היפים של החיים ולהיות איתך כשקשה לך". שמעון אלקבץ, מפקד גל"צ לשעבר, מספיד את בתו, סיון ז"ל, שנרצחה בכפר עזה.
לצערנו, כמעט כל אחד מאיתנו, בישראל הקטנה, מכיר מישהו שנרצח, נחטף או נעדר באירועי שמחת תורה תשפ"ד. בשבוע שעבר נפרדתי כאן משי רגב הנפלאה, עורכת מדור TMI באתר "מעריב", שנרצחה במסיבה ברעים. השבוע פניתי בלב כבד לחברי הטוב, שמעון אלקבץ, שבתו סיון, בת 23, נרצחה בכפר עזה יחד עם בן זוגה בשש השנים האחרונות, נאור חסידים.
אני מכירה את שמעון ואשתו ענת עשרות שנים. שמעון היה סמנכ"ל "מעריב", מנכ"ל מקומוני “זמן מעריב", מפקד גלי צה"ל וכיום הוא מנכ"ל שלטי רפיד. שמעון, ענת, בנו גיא ומשפחתו, ובנותיו נועה וסיון, היו בכפר עזה כשמחבלי חמאס הנאצים פרצו לקיבוץ. הנה דברים שכתב לזכרה של סיון ז"ל:
"סיוני שלי, ילדה קטנה שלי. אני רוצה לבקש ממך סליחה, סליחה שלא היינו בשבילך בשעות האיומות של שבת בבוקר, כשפחדת כל כך, כשעם נאורי שלך התחבאתם מתחת למיטה בממ״ד. 'אבא אני שומעת קולות בערבית והמון יריות מתחת לחלון שלי' - כתבת לי ובאותה נשימה, אולי אחרונה, כתבת: 'אבא איך אתם? איך נועה? איך גיא? איך אמא?'. תשלחי מיקום', אני מבקש ומנסה להרגיע, 'החיילים בדרך אליכם'.
וזה מה שתמיד היית, סיוני שלי, ילדה שדואגת לכולם, חושבת על כולם. 'אבא, תכין לי שוקו קר'. זה היה השוקו שאהבת לשתות מהבקבוק כשהיית תינוקת כל כך יפה ותמיד חייכנית, לפני שהיינו מרדימים אותך עם סיפור.
סיוני שלי, הגעתם אלינו הביתה את ונאור ביום שישי בערב, יחד עם גיא, נסטיה ואגמי, וביחד עם נועה הכנתם לנו תמונות ליום הנישואין שלנו, תמונות שהפכו לאלבום זיכרון. אחר כך נועה סיפרה לי ששלחה לך לקרוא מזמור תודה על כל מה שיש לנו. ואת סימסת לה שקראת. לילה לפני שפגשת את מפלצות הרוע עוד הספקת לומר תודה על כל מה שיש לך. ואת בכלל התכוונת בשבת בבוקר לצאת לעבודה באזור התעשייה בשדרות ולהספיק ולקרוא חומרים על השואה והנאצים במסגרת הקורס שכל כך אהבת.
מי היה מאמין שתראי ותשמעי ותחווי על בשרך את התופת. את השריפה שגרמו עשרות המחבלים, המפלצות, גדודי הרוע של הרייך החמאסניקי. לכל מי ששאל אותי תמיד אמרתי: "יש לנו בעוטף עזה 95 אחוז גן עדן ו־5 אחוז גיהינום". בשבת השחורה היו רק 100 אחוז גיהינום. ואני מבקש ממך, סיוני, סליחה על שלא יכולנו להציל אותך ממפלצות החמאס.
איך אהבת את הלימודים בספיר. מדעי המחשב, עם החברות והחברים. דיברת איתם בשפה חדשה. ואנחנו תמיד צחקנו איתך, כמה חנונים אתם יכולים להיות, אבל גם כמה חכמים, כמה ערכיים. כזאת עדינות הייתה בך, אבל גם עקשנות והתמדה - וחריצות יוצאת דופן. תמיד היית עצמאית, בוטחת, יודעת. וגם כשלא, תמיד ידעת לשאול, ידעת להקליל כל רגע מאתגר ולהפוך כל משימה לאפשרית. איך התלהבו ממך בסינקופה, דאגת לעובדים 24/7 מכל הלב.
סיוני, ילדה קטנה שלנו. בכל דבר שעשינו אמא ואני, את תמיד היית איתנו. שותפה מלאה. איך אהבת ללמוד. תלמידה בכיתה המדעית במקיף ט' באשדוד. מאיר, המחנך שלך בכיתה המדעית, אהב אותך, כמעט העריץ אותך על האישיות שלך. וערן המפקד שלך בצבא, בטכני של חיל האוויר - שם שירתת כמד"סית, מדריכת כושר. התנהלתם כאילו את קצינה ותיקה. הוא כל כך סמך עלייך וכל כך אהב אותך. אבל זה כלום לעומת האהבה הענקית של כל בני הדודים - כאילו פיזרת על כולם אבקת קסמים. אני מכיר לא מעט מבוגרים, חברים טובים שלי, מרוסקים. לא מפסיקים לבכות עלייך. היית הילדה של כולנו.
סיוני, אנחנו יחד אצל דנה וירון בבית. כל הדור הצעיר של המשפחה, כולם פה מהרגע הראשון. לכל אחת ואחד מהם יש את הסיוני שלו, ידעת לגעת בכולם. הייתי מדבר איתך כמה פעמים ביום ומסתמס איתך. את יודעת, ביקשו ממני להיות חזק. בשביל אמא ובשביל המשפחה שלנו. ואני מה רציתי? רציתי רק להיות אבא של סיוני וללוות אותך בכל הרגעים היפים של החיים, ולהיות איתך כשקשה לך. ובמקום זה מבקשים ממני להיות חזק. זה כי את הולכת להיות המלאכית של הילדים בשמיים, במקום להמשיך להיות המלאכית של הילדים במשפחה.
רק בשבוע שלפני כתבת לי שהתקבלת לעבודת ההדרכה עם ילדים על הספקטרום. "הם הרוויחו אותך", כתבתי לך. ואת שלחת לי לב גדול, ועכשיו במקום שתקפיצי אותי לרכבת, אני זה שמוביל אותך למנוחת עולמים. לאן אני אוביל את האהבה האינסופית שלי אלייך, ילדה שלי? תבטיחי לי בבקשה שתבואי אליי בחלומות. תמשיכי לשמור עליי שלא אוכל מתוק יותר מדי, ולבקש ממני, כמו שביקשת תמיד, לשמור על אמא.
ילדה קטנה שלי, סיוני שלי, המחבלים רצחו אותך, אבל לא את מי שהיית עבור כולנו. אי אפשר לרצוח יופי וערכים. אי אפשר לגדוע טוב לב ואהבת אמת. אי אפשר לשרוף את הידע והחוכמה. אי אפשר לירות ולמחוק חיוך ויד מחבקת. מחבלי הרייך של חמאס הפכו אותי לאב שכול ואותנו למשפחה שכולה, אבל לעולם נהיה אבא ואמא של סיוני. עם אהבת ישראל ננצח. יהי זכרך ברוך. תני יד לנאור. טיילו קצת בשביל החלב בין הכוכבים, תנשמי אוויר פסגות. מגיע לך".
>המשוררת רחל כתבה בקיץ תרפ״ט על השתיקה:
שְׁתִיקָה
זֶה נֵטֶל הַשְּׁתִיקָה לָאָרֶץ מְדַכְּאֵנִי
זוֹ חֶרֶב הַשְּׁתִיקָה גוֹזְרָה אֶת לְבָבִי
אֲנִי עוֹדֶנִּי פֹּה וּמַמְתִּינָה - עוֹדֶנִּי
הַמָּוֶת הוּא דוֹמֵם, אָכֵן נִדֹּם כֻּלָּנוּ
כְּתֹם, בְּבוֹא הַיוֹם, הָאֹרַח הַקָּצֵר
אַךְ לַחַיִּים יֵשׁ קוֹל וְנִיב לָהֶם, וְלָנוּ
הֶמְיָה לַנִּיב הַזֶּה וְהֵד צָלוּל וָעֵר
הִיא מַקְפִּיאָה אוֹתִי. עִמָּהּ אֵימַת הַקֶּבֶר
כמה מילים ממני על מי שצריך היה לשמור עלינו, ובברית הזאת, ברית החיים, הם כשלו. והנה אני צועק לשמיים, אבל אפילו הכוכבים אטמו את האוזניים. אומרים שכשהלב בוכה רק אלוהים שומע, ואי אפשר שלא להשוות: במאורעות תרפ״ט נרצחו 133 יהודים ונפצעו 339 יהודים בחברון - בדמיון מצמרר למה שאנחנו עברנו. גם שם, ביום השבת, נערך טבח שבמהלכו נרצחו 67 יהודים. ילדים נשחטו לעיני הוריהם. הורים לעיני ילדיהם. איברים נכרתו, אנשים נשרפו חיים. נשים וילדות נאנסו, ובתי היהודים נבזזו. ונשרפו. אבל אז, במאורעות תרפ״ט, לא היה ליהודים צבא וכוח מגן יהודי וגם לא הייתה מדינה.
בשבת השחורה של אוקטובר 2023, שבת שמחת תורה, לא היה מי שיגן עלינו, ולא היה מי שישמור על הילדים שלנו. שחטו אותנו במשך שעות ואין מושיע. זעקנו לעזרה על החיים שלנו ועל חיי הילדים שלנו, ואין עונה. מצאתי את עצמי מפעיל אנשי תקשורת, מתחנן להצלה, שהגיעה באיחור עבורנו. עשרות הגופות המוטלות על המדשאות וברחבי הקיבוץ שלנו, כמו ביישובים נוספים בעוטף, הן עדות לשתיקה, למחדל ולזעקה שלנו - איך הפקרתם אותנו, איך? השתיקה שלכם הייתה השתיקה הכי זועקת בעולם.
> סנדרה רינגלר, שלי גפני, קסניה טרנטול ובן זיני הגיעו להתנדב בחמ״ל של עמותת פעימת הלב במתחם האירועים L1 בליקוט ואריזה עבור חיילי צה״ל וכוחות הביטחון לקראת החורף הקרב: עשרות אלפי חליפות סערה, שקי שינה, מזרונים, ביגוד טרמי חם, מנות חמות ומוצרי היגיינה.
