פגשנו את השחקן תומר קפון על סט הצילומים של פרסומת לחברת הביטוח ״ליברה״, ושוחחנו על התחושות לחיות על הקו, איפה הוא רוצה להשתקע ואיך זה משפיע על משפחתו.
״קודם כל אני בג'ט-לג תמידי. אני כבר לא כל כך זוכר איפה אני צריך להיות ומה אני צריך לעשות. אני כמה ימים פה בארץ, חזרתי לפני חודש מארה״ב, שם עבדתי. אני טס בעוד חודש לתקופה מאוד ארוכה של צילומים לסדרה״.
איך אתה מצליח לתווך את זה מול החיים האישיים והמשפחה?
״את יודעת, המקצוע שלנו נראה מעולה כלפי חוץ אבל יש הבדל של שמיים וארץ. אנשים חושבים שאנחנו חיים את החלום אבל זה לא בדיוק ככה. זו עבודה מאוד קשה״.
מה הדברים הפחות יפים שנתקלת בהם?
״פעם שאלתי משהו אם אני אוכל להצליח במקצוע הזה. ואני הרי הגעתי ממקום של אנדרדוג. אף פעם לא חלמתי שזה מה שאני אעשה בחיים. זה היה איזה שהוא חלום רחוק. אז הזכות לעשות משהו שאתה אוהב עם תשוקה, היא אף פעם לא מובנת מאליה. וגם המחירים פתאום נראים לא כאלה יקרים. אבל בגדול אלה חיים עם מזוודה ליד הדלת כבר בעשר שנים האחרונות. זה קצת כמו סוכן חשאי שמקבל שיחת טלפון, אומרים לו על פרויקט שהוא צריך להיות בו – ואז תוך כמה ימים אני שם וזה להתחייב לצוות, דמות וכל הזמן מחליפים אנשים, פרצופים, שפות״.
אתה עובד באמת הרבה בחו״ל, נתקלת בהערות כאלה ואחרות על היותך ישראלי? נדרשת לדיונים פוליטיים?
״כן, חד משמעית. תראי, הדבר הזה תפס את כולנו לא מוכנים. היו לי ימים מאוד חשוכים עם הדבר הזה. התמודדות עם אנטישמיות. תגובות, גידופים, איחולים רעים, זה דברים שלא נעים לי להתמודד איתם. בהתחלה, גם הרבה שאלות מאנשים סקרנים. אז אני זוכר את עצמי, לפני שנה, מנסה להבין איך מסבירים ואיך יוצאים החוצה. איך מנסים לתווך את הדבר הזה לעולם? אני יכול להגיד לך בצורה מאוד פשוטה שקצת השתניתי בקטע הזה״.
מה השתנה אצלך?
״הבנתי דברים. את יודעת, בסוף, אין מה לעשות. שונאי ישראלי יישארו שונאים. והם יכולים ללכת לחפש מי ינענע אותם, בשפה פשוטה. הם יכולים לקפוץ ולעשות סלטות לאחור, זה לא מעניין אותנו. ואני לא מנסה להתחמק יותר ממי שאני וממה שאני. ואני לא מערבב את זה עם שום דבר אחר, ולא מנסה להסתיר שום דבר. אני בא כמו שאני, עם הערכים שלי.
ובסוף זה מתקבל הכי יפה. לצורך העניין, אם היה פה מיקרופון והיינו מקיימים את אותו הראיון באנגלית, אז כמובן שהדבר הראשון שהייתי מביא לקדמת הבמה הוא את נושא החטופים, שמעיק על כולנו וקורע את הלב. זה חשוב לשים את זה על סדר היום״.
יוצא לך ללכת להפגנות? אתה משמיע את קולך בכל הנוגע לחטופים?
״בטח! אני מגיע לתמוך במשפחות החטופים תמיד. בסוף, יש לי פריבילגיה מסוימת. אני מוכר ואני יכול לפתוח דלתות ושערים למחלוקות. הרעיון הוא בגדול להשתמש כמה שאפשר במה שיש לי כדי לעשות שלום. את יודעת, בסוף אנחנו צריכים לעשות שלום בינינו, קודם כל, ואז בתקווה להגיע להסכמים והסדרים. אני לא בן אדם פוליטי, אף פעם לא הייתי גם חיה פוליטית, זה לא מגיע משם. זה מגיע אך ורק מתוך רצון אמיתי. אני טס עוד חודש, ולא בא לי לארוז את הדברים שלי וללכת. זו האמת. לא בא לי לצאת החוצה, בא לי להישאר פה.
המשפחה שלי והחברים שלי פה. אני רוצה להישאר פה כמה שיותר. אני דואג למדינה, ואני מת על האזרחים שלה. כמובן שיש הרבה פעמים דיסוננס בין האזרחים היפים לבין הפוליטיקה. את יודעת – פוליטיקה זה דבר מאוד מלוכלך. אבל אני בוחר לא להיכנס לביצה הזאת, אלא להיות בשלי ולנסות לעשות כמה שאני יכול אנרגטית לסביבה שלי ולמי שאני בא איתו במגע. הלוואי שזה גם יהדהד החוצה״.
זוגתך היא שחקנית, ואיך הנסיעות האלה פוגשות אותה? האם לפעמים זה בה על חשבונה?
״אנחנו כמו קרקס נודד. יש לנו אוהלים בכל רחבי התבל״.
אתה מדמיין מעבר לחו״ל? או השתקעות בארץ?
״אני כבר קרוב לשבע שנים לא כל כך חי באף מקום באופן קבוע. עוד הפעם – קרקס, שחקן. אלה החיים שאני חי כרגע. איפה אני רוצה להשתקע בסופו של דבר? התשובה היא ברורה, פה - בישראל. להשתקע עם העץ, לנטוע שורשים״.
