מותג השיער Olière Paris צירף לשורותיו שני שגרירים חדשים - מעצבת האופנה אוריה עזרן, שתחבר את המותג לעולמות האופנה והיוקרה, ומעצב השיער הבכיר אדיר יעקב, שנחשב לאחד המקצוענים המובילים בתחום. הם מצטרפים לפרזנטוריות קורל סימנוביץ’, בר זומר ורומי פרנקל, שכבר מזוהות עם השיק והאלגנטיות של המותג.
לרגל ההשקה החדשה, סימנוביץ’ וזומר נפגשו לראיון כנה ומיוחד, שבו הן מדברות על האימהות, על החיים בין עבודה למשפחה - וגם על המשברים הקטנים שבדרך, משעות איחור ועד לילות בלי שינה.
בר, את בהיריון, מתקדם, בשעה טובה, ראינו שהעלית סטורי עם סוג של משברון, אם אפשר לומר, שאיחרת לבעלך אביב, משהו כמו שעתיים, ורשמת שם איך אפשר להתאפר, תוך כדי להתארגן, לסדר ילדה, לעמוד בלוח זמנים. אז בואי ספרי לנו איך עושים את זה?
בר: "א. אין מי שיצלם אותי, כל התמונות שלי זה מהמראה. אני חייבת להביא צלם. אביב פוטר מתקן הצלם. שלחתי את שניהם לבריכה. לקח לי שעתיים, ולו שעתיים וחצי. אני יורדת ואני רואה אותו מרחוק, נוטף. הוא עם מילה ביד, היא אוכלת, ואז אני שומעת אותו, 'כן, יפה שלי, איך החופשה?'.
אז הוא מכיל
בר: "הוא מכיל, כן, ועוד בתקופה הזאת, יש הרבה מה להכיל, באמת".
זה הכי חשוב. ואיך אצלך, קורל? איך את מסתדרת עם הילדים?
קורל לבר: "אני אתן לה כמה וכמה עצות. זה לופ שהיא תיכנס אליו. זה ממש לופ. לופ של טירוף, אבל זה מתנה, ואת תהני ברמות, וגם תראי שהן יגדלו, זו החברה הכי טובה למילה, והן ייהנו אחד עם השני, ופתאום תראי את כל הפלוסים של זה, ופתאום מלהיות הכי קשה, זה יהפוך להיות דווקא כיף, והן ייעזרו אחד לשנייה, והן ייתנו לך את הזמן, כי הן יהיו ביחד מלא. בעזרת השם".
קורל את חגגת יום הולדת שנה לתאומים שלך, מזל טוב. איך נראים היומיום שלך ושל בעלך סרג'י? אתם הורים לתאומים, ועוד שני ילדים קטנים בבית
קורל: "אין כזה הבדל בין שניים לארבעה, בין שלושה לארבעה. ברגע שיש משפחה וילדים, זה לופ כזה של גן, להכין אוכל, להרדים, הכל כאילו אותו, פשוט קצת יותר אינטנסיבי, קצת יותר בגדול. אבל כן, כשיש ניובורן, כזה, בקרוב אצלך (אמרה לבר), אז זה שנה כזו, מאתגרת, קצת שונה, קצת יותר לכיוון השנתיים מאתגרות. לומדים את זה תוך כזה תנועה. כן, פחות ישנים בלילה, ויותר, כן, זה שונה. אבל כן, זה הרבה יותר אינטנסיבי שניים מאשר אחד".
בר: "קורל מאוד עדינה בדבריה".
הצגת פוסט זה באינסטגרם
זה מרגיש לי קצת שאת מיפה את הדברים
קורל: "יש הבדל גדול בין ילד אחד למעבר הזה של שניים, אין ספק. היא הולכת לקבל כאפה בר, אבל היא תהנה. אני סומכת עליה".
קורל, בהיריון סיפרת שהיה מדובר במסע שהוא לא פשוט, עם סיכונים ולידה מוקדמת. איך ההתמודדות הזאת בעצם השפיעה עליך בתור אימא?
קורל: "האמת שעברתי שנה לא קלה, נפשית ובריאותית, שעכשיו אני כזה קצת... מעכלת. זו הייתה תקופה לא קלה. ילדו אותי בשבוע 33, הייתי עם רעלת היריון, אבל שוב, יש פה מישהי בחודש שמיני. לא בא לי להחליץ את המערכת".
לא, חלילה, לא להלחיץ
קורל: "זה היה נושא קצת פחות נעים, ובהיריון יש הרבה סיכונים".
בר: "אבל קורל, מה זה אלופה. אני לא יודעת אם זה צעד שאתם מכירים בה. היא פשוט לביאה. קודם כל, היא לא גרה בארץ. המשפחה שלה לא לצידה. גם אם טסים אליה ומלווים אותה, זה הכי לא מובן מאליו. יש לה גם את הבעל הכי מדהים שיש, והוא תומך. אבל היא באמת לביאה, אני אומרת את זה בתור חברה שלה שמכירה אותה מקרוב. אז נראה לי שזה סוד ההצלחה שלה".
איך באמת סרג'י תמך בך לאורך התקופה?
"האמת שהייתה לנו שנה מאוד מאתגרת יחד גם, הכל קרה ביחד. ההריון בסיכון, ראיילת הראיון, סרג'י עובר קבוצה למדינה אחרת, בזמן שמעולם לא עשינו דבר כזה לפני כן. בקיצור, אז כן, בגדול עברנו שנה מאוד מאתגרת. כל המעבר הזה קרה בול, כשאני הייתי מאושפזת בבית חולים".
בר, מה בעצם שונה ההריון הזה מהקודם? איך מילה קיבלה את הבשורה שתהיה לה אחות קטנה?
"אני לא יודעת עדיין מה היא מבינה במאה אחוז. למשל שקשה לי כבר להרים אותה, היא דורשת המון המון ידיים. ואז היא כל פעם אומרת: 'אימא, כואבת לך בבטן? את יכולה עכשיו להרים אותי?', אני מרגישה שהיא מבינה שיש לה איזה רגישות שונה לילדים".
עוד הוסיפה בר: "היא הכי חברותית אבל עכשיו היא ממש כזה כמו אימא קטנה, היא ממש עוזרת לילדים קטנים בגן וגם הגננות אומרות לי, היא סופר חכמה. ההיריון שני פשוט שונה כי אין לי זמן לנוח".
מה בעצם ההבדל הכי גדול בין מה שדמיינתם את האימהות לבין איך שהיא באמת מתרחשת?
בר: "כל מה שדמיינתי קרה. גם הקושי, ידעתי שזה קשה וזה קשה. וגם היופי של הדבר שזה באמת ממלא לך את החיים באהבה שאתה לא מכיר, נכון יש בן זוג שאתה אוהב אותו עד הירח, אבל משהו בילדים".
קורל שאלה את בר: "אתם רבים הרבה עכשיו?" "כן", ענתה בר. קורל: "כן כל יום? מקללת אותו?" "מה זה קללה? תגדירי קללה", שאלה אותה בר?"
קורל: "יוצאות לך מילים לא יפות מהפה?" בר ענתה: "כן".
ככה היה לך בהיריון עם סרג'י?
"אני לא מקללת הרבה האמת, אבל יש ריבים", ענתה קורל. בר השיבה לה: "אז מה את מחממת עכשיו? מה את רוצה? כל יום אני אומרת לו (לאביב) שאני אוהבת אותו הוא הבעל הכי טוב בעולם, לצד זה אני פקעת עצבים. אני גם בתקופה סופר עמוסה.
אני מניחה שהמלחמה גם פגשה אתכן כאימהות, חרדות, פחדים מסוימים.. איך זה פגש אתכן?
קורל: "אותי המלחמה פגשה קצת שונה ממדינת ישראל, אני גרה בחו"ל, אותי בעיקר שואלים 'זה לא מפחיד אותך?', אז כן זה משהו אחר אני דווקא איפשהו מודה על זה שהילדים שלי לא חווים כל יום את האזעקות האלה. כן יצא להם להיות באזעקות בארץ, נגיד דילן מלא פעמים כשהוא בא לארץ הוא מפחד להישאר לבד בחדר גם אם אני לשנייה הולכת לקחת מים. אז הוא ממש פוחד הוא שומע אמבולנס בחוץ אז הוא שואל אותי 'מה זה, אזעקה, אזעקה?' יש פה טראומה, אז אני באמת מרחמת על הילדים שחיים פה וזה שובר את הלב כאילו לדעת שככה גדלים וזה הפלוס היחיד שאני אומרת שיש לי נחת של לגור בחו"ל והם לא מרגישים את זה. מצד שני גם יש מלא מינוסים בלגור בחו"ל בתקופה הזאת נגיד. אני זוכרת שלפני השביעי באוקטובר אני רגילה ללכת עם הילדים שלי לפארק ואני מדברת עברית חופשי והילדים שלי מדברים איתי רק עברית והם צועקים לי בעברית ומדברים. ופתאום עכשיו כשקים מדברת איתי עברית אני כל הזמן אומרת לה 'שקט אל תדברי בעברית' והיא לא מבינה ואני לא רוצה לפרט לה למה, אני רוצה כמה שיותר להרחיק אותה מהסיטואציה הזאת. אני באמת לא חושבת שילדים צריכים לגדול לדבר הזה ולדעת את הדברים האלה כשהם כאלה קטנים. הלוואי והם לא היו חווים את זה".
בר: "והחלק הכי עצוב שזה כבר שנתיים וזה לא נגמר. אני אפילו לא באה להתייחס למה אנחנו חווים אני אתייחס למשפחות החטופים שזה פשוט לא נתפס שעדיין יש חטופים כבר שנתיים. המציאות שלנו קשה מאוד אפשר לדבר עליה שעות אבל זה הזיה שבאותה נשימה יש משפחות של חטופים שעדיין לא חזרו וזה כבר שנתיים.
קורל: "אני הולכת ברחוב ומנסה כמה שפחות לבלוט. אם הילדים שלי מדברים עברית, אני פתאום מוצאת את עצמי עונה להם באנגלית או בספרדית. וזה הכי לא אני - אני כל הזמן מקפידה ללמד אותם עברית, לדבר איתם רק בעברית. ופתאום אני עונה בשפות אחרות. והם אפילו שואלים אותי: "למה את עונה לנו באנגלית? למה בספרדית?" - וזה באמת מגיע מהמקום הזה של פחד".
וזה גם קשה להסביר להם. איך לתווך להם את זה? הילדה שואלת אותי למה - ואני לא רוצה להגיד לה אם זה נכון או לא נכון. זה מורכב עם ילדים.
תראי, אם את שואלת את סרג’י, אז תמיד הייתי גאה להגיד שאני מישראל. כל הזמן. זה הדבר הראשון שהייתי עונה כששואלים אותי 'מאיפה את?'. אפילו הייתי אומרת - אתם חייבים לבוא! ופתאום היום, כשאנחנו הולכים למסעדה והמלצר שואל 'מאיפה אתם?', סרג’י עונה 'אני מספרד', ואני פשוט זורמת איתו. אני אומרת 'מספרד'. ואז הוא שואל אותי - 'למה את אומרת שאת מספרד?'".
"ואני… אני מגיעה למצב שאני פוחדת להגיד למלצר שאני מישראל. פעם זה היה הדבר הראשון שהייתי צועקת, והיום לא. וזה לא מבושה, חלילה, ולא כי אני מתביישת במדינה שלי. זה נטו פחד. מפחיד אותי מה בן אדם יחשוב אם אני אגיד לו שאני מישראל. יש כל כך הרבה שנאה באירופה, ובספרד בטירוף. אז אני באמת חושבת פעמיים אם להגיד שאני מישראל. וזה מפחיד".
