יש רגעים שבהם המציאות האישית והלאומית מתלכדות. בראיון האחרון שלה, לירז צ׳רכי דיברה בגלוי על הפרידה מתום אבני: “ניסינו לתקן ולסדר את זה, אבל הבנו שהחיים קצרים מדי”, היא אמרה, והוסיפה שהיא מאמינה שגם המלחמה, כן, זו שבחוץ, השפיעה על המלחמה שבפנים. וזו אמירה אמיצה. כי כשבחוץ יש פחד, אובדן וחרדה, גם הלב בבית מרגיש את זה. מערכות יחסים לא מתקיימות בוואקום, הן מושפעות מאקלים, ממלחמות, מרעידות פנימיות וחיצוניות. ואז, כשהרעש חזק מדי, לפעמים נוצר שקט מסוג אחר, שקט של הבנה שזה הזמן לשחרר.
יש פרידות שמרעישות את העולם, ויש כאלה שמלמדות אותנו איך אפשר להיפרד בלי להרוס. צ׳רכי ואבני בחרו באפשרות השנייה. היא דיברה באומץ על הסדקים, על הניסיונות לתקן, על הקושי לשחרר. והוא בחר לא לדבר, לא מריחוק אלא מהבנה ששתיקה לפעמים שומרת על מה שנותר שלם.
זה אולי השיעור הכי חזק בפרידה שלהם: שלכל אחד יש דרך אחרת להתמודד עם כאב. יש מי שמדברת כדי לעכל, ויש מי ששומר על גבולות כדי לנשום. שני הסגנונות האלה, כשהם נעשים בכבוד, אינם ניגוד אלא השלמה. לירז אמרה שהיא מאמינה שהמלחמה שבחוץ השפיעה גם על הבית. וכמה נכון, כי כשיש חוסר ביטחון בעולם קשה לשמור על יציבות פנימית.
החיים נהיים קצרים מדי, והלב מחפש אמת. אבל בתוך כל זה, הם בחרו להיפרד בלי האשמות, בלי תיאטרון תקשורתי, בלי מלחמות מיותרות. היא נוכחת, מדברת, משתפת; הוא מציב גבול ומגן על פרטיות. שניהם מגלמים את אותה תובנה: אהבה אמיתית לא נמדדת רק ביכולת להישאר, אלא גם באיך יודעים לשחרר.
בגישור בקש״ב אני רואה את זה שוב ושוב, זוגות שמבינים שלפעמים הקשר כבר לא יכול להמשיך באותה צורה, אבל האנושיות יכולה להישאר.
גישור כזה לא נועד “להחזיר” את האהבה אלא לשמר את הכבוד שבתוכה. כי בסוף, גם פרידה יכולה להיות שפה של קשר, שקט וביטחון, בדיוק כמו שבחרו לירז ותום. ואולי זה המסר הכי אנושי שהם השאירו לכולנו: אפשר לאהוב, אפשר להיפרד, ואפשר לעשות את זה - בקשב.
