אתמול (חמישי) נודע כי חיים לוינסון התפטר מהגשת התוכנית "אופירה ולוינסון" עם אופירה אסייג בערוץ 12. בפוסט ברשת X (טוויטר לשעבר) כתב בין היתר: "הודעתי הערב למעסיקי בקשת כי החלטתי לסיים את הגשת התוכנית 'אופירה ולוינסון' בערוץ. עיתונות מבוססת על אמון. לחלק מהצופים נשבר האמון שלהם בי, ובנסיבות האלה, חשבתי שנכון שאסיים". ואכן - פרשת לוינסון טלטלה את עולם התקשורת הישראלי הרבה מעבר לדרמות הרגילות של הברנז’ה. מדובר במקרה נדיר שבו עיתונאי שנחשב במשך שנים לסמל של חופש ביטוי, חשיפת שחיתויות ועמידה איתנה מול מוקדי כוח - נתפס כשהוא בעצמו מסתיר ניגוד עניינים חמור מהקהל שלו.

לוינסון, שהיה מאנשי השמאל הבודדים שביקרו את פרשת “קאטרגייט”, תמכו בחשודים ודרשו לחקור את השוטרים, עשה את הבלתי ייאמן: בזמן שהתייצב בחזית מוסרית נגד חשודים בבגידה במדינה, הוא עצמו קיבל תשלום עבור עבודה משותפת עם חברת פרספש’ן של שרוליק איינהורן, החשוד המרכזי בפרשה - וגרוע מכך, הוא לא גילה זאת.

זה לא “פספוס קטן”, לא טעות טכנית ולא בלבול נהלים. זהו פצע בלב מערכת היחסים שבין עיתונאי לציבור. עיתונות חיה על אמון, וברגע שהאמון הזה מתמוסס - אין טור, לא סקופ ולא שנינות ציוצית שיוכלו להחזיר אותו לחיים. ההתנצלות המאוחרת של לוינסון הייתה צעד מתבקש, אך היא לוותה בטעות נוספת וקשה לא פחות מבחינה התעשייה: במקום לשאת באחריות מלאה, הוא בחר לפתוח חזית נגד “הארץ” - העיתון שחשף את הפרשה וגם בנה את המותג חיים לוינסון. וזה, בעיני, היה רגע של אובדן צלילות.

חיים לוינסון (צילום: משה שי, פלאש 90)
חיים לוינסון (צילום: משה שי, פלאש 90)

“הארץ” הוא המקום שהעניק לו את הבמה לראשונה, טיפח אותו, בנה את שמו ונתן לו את החופש להיות “לוינסון”; חד, נועז, בלתי מתנצל. לא משנה איך מערכת יחסים מסתיימת, מתן דלק על האש נגד הגוף המקצועי שאפשר לו לצמוח, שסיפק לו ולביתו הכנסה שוטפת, משדר מסר בעייתי לכל מערכת עתידית: אם נבקר אותו - אנחנו עלולים להישרף.

האם מגיעה לחיים לוינסון הזדמנות שנייה? 

אין גוף תקשורת שרוצה עיתונאי מטנף על המקום שבו גדל, בעיקר לא בעידן שבו אמון הציבור בתקשורת שברירי גם כך. ובכל זאת, לאחר כל הביקורת, מגיעה השאלה שכל כך קשה לענות עליה: האם צריך לתת לחיים לוינסון הזדמנות שנייה? הציבור חצוי - לפחות לפי ציבור הקוראים של TMI שהשתתף בסקר מיוחד שערכנו בעניין.

ואני אומרת: אחרי השנתיים האחרונות שעברנו כאן שנתיים של כאב, שבר, קיטוב, ועומס רגשי שכולנו ספגנו - אולי הגיע הזמן שנגלה גם קצת חמלה. אנחנו הפכנו מהירים בלשפוט, לדרוש פיטורים מהירים, לבטל, למחוק. קל מאוד להצליף במי שטעה. הקושי האמיתי הוא להחזיק בו את האפשרות לתיקון. 

אופירה אסייג, חיים לוינסון (צילום: צילום מסך ערוץ 12)
אופירה אסייג, חיים לוינסון (צילום: צילום מסך ערוץ 12)

אנשים שוגים - גם בעלי עקרונות. גם מי שהצטיירו כחסיני פיתויים. לפעמים דווקא מי שנפל, למד את הלקח יותר טוב מכולם ומסוגל לבצע את התיקון העמוק ביותר. אולי זה בדיוק המבחן שלנו כחברה אם לוינסון באמת יברח בדרך של חשבון נפש, שקיפות מלאה ותיקון, אפשר יהיה לראות בו דוגמא לכשלון שממנו קמים. 

אבל לצד האמונה בתיקון, קיימת מציאות מקצועית, איזה גוף תקשורת יסכים לאמץ אותו לזרועותיו? “הארץ”? לא יקרה. ערוץ 12? ספק גדול. כל מערכת שתשקול לקלוט אותו עכשיו תחשוש לא רק מנזק תדמיתי - אלא גם מהפוטנציאל שלו לפגוע בה אם משהו לא ימצא חן בעיניו בעתיד.

ואם מישהו ציפה שנראה את זה מיד ברייטינג – זה לא קרה. לפי נתוני הצפייה, נדמה שקשת לא ממש נפגעה מסיום ההעסקה של לוינסון: השבוע השיגה אופירה לבדה 9.1% צפייה, לעומת 9.6% בשבוע שעבר – יממה בלבד אחרי פרסום הכתבה ב"הארץ" והסערה ברשתות. לשם השוואה, לפני שבועיים בלבד השניים יחד הניבו 8.1%. המספרים לא התרסקו – מה שמלמד שבינתיים, הציבור המשיך הלאה מהר יותר ממה שדמיינו. 

בין עונש להזדמנות לתיקון: המבחן האמיתי של כולנו 

ייתכן שבעתיד, אחרי תקופה של שקט, אחריות ותרומה ציבורית ללא מניפולציות יהיה ניתן לדבר על חזרה. אבל כרגע, לוינסון צריך להתמודד קודם כל עם מה שהוא עצמו הרס במחי יד: האמון. ואולי זו המתנה שלו לנו כחברה: להבין שגם “הישרים” יכולים להסתנוור, שגם “הצודקים” יכולים להתבלבל, ושאמת ויושרה הם שריר שצריך לתחזק - ולא תואר שמקבלים לנצח.

השאלה איננה רק האם לוינסון יקום מחדש. היא גם האם הציבור ידע להבחין בין נפילה אנושית לבין חוסר הזדמנות לתקן, האם נדע להיות חברה שיודעת להעניש אבל באותה מידה גם יודעת לסלוח?