פיטר פלצ'יק, אחד מאגדות הג’ודו של ישראל וזוכה המדליות מטוקיו ופריז, הגיע לצילומי קמפיין ההלבשה התחתונה והפנאי של דלתא, ימים ספורים בלבד אחרי שהודיע על פרישה מעולם הספורט. בחיוך שמסתיר סערה גדולה, הוא מודה שהדבר הראשון שהוא רוצה לעשות הוא “לאכול מתוק בלי הגבלה”, אבל ברור שהספורטאי שבו לא ייעלם לעולם.
בריאיון ל-TMI הוא מספר על הרגע שבו הבין שהגיע לשיא, על המאבק הפנימי בהחלטה לסיים פרק של כמעט שלושה עשורים, על המשפחה שהחזירה לו את האוויר לנשימה, ועל “קרן פלצ'יק” שימשיך להוביל כדי לדחוף ספורטאים צעירים אל החלום האולימפי, לצד צלילה לעולם חדש שמחכה לו מעבר לפודיום.
אחרי קריירה מפוארת ומלאת הישגים, מה גרם לך להרגיש שדווקא עכשיו זה הזמן הנכון לומר “אני פורש”?
"יש בי איזושהי מחשבה כזאת, שאני רוצה לפורש בשיא. זאת מחשבה שנולדה עוד כשהייתי ספורטאי צעיר, ואמרתי לעצמי, ביום שאני ארגיש שאני בשיא זהו, אני עוזב. ואני חושב שהשיא הזה הגיע באמת בפריז עם המדליה, עם ההייפ הרגשי וכל הסיפור, כל מה שעברנו וחווינו פה במדינה, כל מה שעברתי ואני חוויתי ברמה אישית. אני חושב שאמנם זו החלטה מאוד קשה, רגשית לקבל אותה, כי בסוף האגו התחרותי והספורטיבי וכל מה שמניע אותי להילחם, אומר לי, אתה יכול עוד ואתה צריך לעשות את המלחמה הפנימית בראש, אבל זה הכי נכון לי".
מאחורי ההחלטה לפרוש מסתתר תהליך אישי גדול. איך הוא באמת נראה מבפנים? את מי שיתפת, מי השפיע עליך, ואיך מקבלים החלטה שמסיימת פרק שנמשך כל החיים?
"זה קשה מאוד, כי עשרים ותשע שנים אני עושה רק דבר אחד, רק ג'ודו. מבוקר עד לילה, שני אימונים ביום, פציעות, ניתוחים, הקרבה, תחרויות, מחנות אימונים, ויתורים כאלה ואחרים, התזונה שצריך לשמור, התזונה הפסיכית, הורדות משקל, זה העולם שלי וזה העולם שאני מכיר הכי טוב, ולא עשיתי שום דבר מעולם חוץ מזה".
"אז זה מפחיד, מרגש וזה מסעיר באותה נשימה. ואני, בתור בן אדם, תמיד שואף לצאת מאזור הנוחות ולצאת מהקופסה וכל זמן לחשוב איך אני מאתגר את עצמי יותר ויותר, ואני חושב שברגע שהבנתי שהגעתי למיצוי, לשיא שלי, הדבר הכי נכון עבורי זה לצלול לאוקיינוס חדש, לעולם חדש, ולהתחיל לשחות. אפילו אם אני לא יודע כל כך. בהתחלה, כמו בכל דבר, אתה עושה טעויות, אתה מגלה דברים ומפלס לעצמך את הדרך".
באולימפיאדה האחרונה ריגשת מדינה שלמה, והרגע שהכי נחרט הוא החיבוק עם המאמן שלך אורן סמדג’ה, רגע אחרי הזכיה במדליה. איך הוא קיבל את הבשורה על הפרישה ומה עבר ביניכם בשיחה הזו?
"אני אגדיל ואומר שהוא היה אחד האנשים שייעצו לי לקבל את ההחלטה הזאת. בדיוק ככה. ואני לא אשכח לעולם את השיחה שלנו עוד בכפר האולימפי, בעודו אורז את המזוודה וטס לארץ באותו לילה אחרי השיחה שלי. והוא אמר לי: 'אתה עשית הכל מהכל, יש לך מדליה בכל טורניר, עקפת את ההישגים שלי, של כולם, אתה צריך לקבל החלטה אמיצה, ולעשות את הצעד הזה לעולם החדש'".
איך אשתך דניאל הגיבה להחלטה הלא פשוטה לפרוש?
"אני חושב שגם היא יודעת שזה הרגע נכון עבורי, ואני חושב שהיא גם קצת חיכתה לזה. מצד שני, כל כך קשה לה, כי שוב, אנחנו אומרים רגע ביי לכל מה שהכרנו, לכל השגרה שהכרתי. אני חושב שזה מפחיד ומסעיר אותה לא פחות ממה שזה מפחיד ומסעיר אותי".
אחרי שנים של אימונים, נסיעות ולחץ מתמשך, היום עכשיו אתה מרגיש יותר נוכח בבית עם המשפחה?
"חד משמעית. והאמת שזאת אחת הסיבות גם למה בסופו של דבר הלכתי על זה, הלכתי על כל הקופה וקיבלתי את ההחלטה, זה היה איזשהו רגע כזה, איזה מומנט שלי עם עצמי, שהיה באחת ארוחות שישי בחצר, אני רואה את הילדים שלי משחקים, אני מפעיל אותם, אני עושה להם קצת ג'ודו, יש לנו בובת דינוזאור גדולה, הם רצים, מפעילים את הבובה - ואז הייתה לי הארה. אמרתי: 'מהרגע הזה אני כל כולי, צריך להיות עבורם, וכל דבר שאני עושה ולהיות נוכח במקסימום, לא רק להיות נוכח, להיות באמת איתם', ואני עף על כל רגע כזה".
"אני משתדל באמת להיות הכי מחובר אליהם שאפשר, בחיתולים, במקלחות, באוכל, טיולים בחוץ, קניתי אופניים, שמתי שני כיסאות עם מושבים קטנים, יצאתי איתם כמעט כל ערב לטיול באופניים. אני כל הזמן מנסה לחשוב ולצאת מהקופסה ולהיות יצירתי, מה עוד אני יכול לעשות, ובאמת לתת להם את ההכוונה, את הערכים, את אבני היסוד לעולם הגדול והמפחיד הזה, כי בסוף העולם הוא לא "הפי הפי" והכול ורוד, צריך להכין אותם".
מה הדבר הראשון שאתה רוצה לעשות בתקופה שאחרי הפרישה - משהו שתמיד רצית ולא יכולת להתפנות אליו בגלל הקריירה?
"לאכול מה שבא לי, כמה שבא לי. קינוחים מתוקים בלי לדפוק חשבון. אבל כנראה זה לא יקרה, כי אני כבר מעוצב באופי שלי, ואני לא יכול to let it go לגמרי, אבל עכשיו אני יכול טיפה יותר".
כשאתה מביט קדימה, מה הצעד הבא? אחרי שנגעת בעולם חדש ב“רוקדים עם כוכבים”, האם אתה רואה את עצמך פונה לתחום שונה לגמרי מהספורט?
"יש כמה וכמה כיוונים, גם עולם העסקים שהייתי כזה בפלירטוט איתו לאורך השנים האחרונות, ולא באמת יכולתי לצלול לתוכו, אז זה משהו שמאוד מסקרן אותי. תחום ההרצאות שאני יותר ויותר משקיע בו, באמת אני חושב שבשנה האחרונה נפגשתי בארצות הברית עם קרוב ל-15,000 איש, יהודים, ישראלים, אנשים שהם לא יהודים, לא ישראלים, ובטח בארץ בני נוער. זה הכי כיף בעולם לראות את הפרצופים מסתכלים עליי, ואני אומר לעצמי, הם הדור הבא, הם דור העתיד של ישראל, הרופאים, העורכי דין, המנהיגים, הספורטאים הבאים, והמגע הזה הוא מדהים".
מה היית רוצה שהילדים שלך ילמדו מהדרך שעשית ומהקריירה שבנית לאורך השנים?
"שידעו שבלי עבודה קשה ובלי התמדה ונחישות בדרך, אי אפשר להצליח, זה הבייסיק. התמדה, נחישות, עבודה קשה, משמעת עצמי, זה הדבר הכי חשוב בעולם, בן אדם צריך לדעת שרק הוא עצמו יכול להניע את עצמו קדימה. אנחנו יכולים להיות עטופים, ומאמנים, וצוותים, ופסיכולוגים והכול, אבל אם בסופו של דבר אני לא אקום כל בוקר מחדש, ולא ארצה לטרוף את העולם, אז דברים לא יקרו. וזה משהו שמאוד קשה להעביר הלאה ולחנך, בטח ילדים קטנים. יש לי משימה לא פשוטה".
היית רוצה לכוון את ילדיך לעולם הספורט, או שאתה מעדיף לתת להם לגלות את הדרך שלהם בעצמם?
"אני נותן להם איזושהי זווית של לחימה וג'ודו במשחק. בגדול, אני רוצה שהם יבחרו את הדרך שלהם, ושהם יחוו, כי אני לא כל כך חוויתי. סבא שלי מאוד הכווין אותי, והוא דאג שהחיבור הזה יהיה הכי חזק שיש, ובסופו של דבר גם גיליתי את הכישרון שלי, וגיליתי שאני נהנה מזה, אז לקחתי את זה צעד אחד קדימה, אבל לא חוויתי שום דבר אחר. אולי יכולתי לעשות משהו אחר בחיים, ולהצליח פה גם כן. וזה מה שבא לי שהילדים שלי יחוו, שהם יבחרו את מה הם רוצים לעשות, ואני אהיה זה שאתמוך בהם, ואדחוף אותם, ואהיה לצדם".
אם היית יושב מול ג'ודוקא צעיר בתחילת דרכו - איזו עצה היית נותן לו לקחת איתו למסע הארוך והמאתגר שמחכה לו?
"מדי פעם באימון הקשה, ברגעים הקשים והמיוחדים שיש בתוך האימון, כשאתה שואל את עצמך 'למה אני עושה את זה'? להזכיר לעצמך לחייך. אתה מחייך כלפי חוץ, אתה משדר איזושהי אנרגיה טובה ותאורה כלפי חוץ, וגם אתה משדר את אותו דבר כלפי פנים. זה טריק קטן שתמיד עבד לי".
