בריאיון אינטימי "בסלון של TMI" עם שני זוהר ושני איציק, פיני טבגר חוזר לרגעים הגדולים והקטנים שעיצבו אותו: מהפריצה ב"השיר שלנו" כדמות שכולנו מכירים "נחי בן חגי", דרך הסרט "יותר ממה שמגיע לי" שמבוסס על חייו, ועד ההתמודדות עם תהילה, הורות, זוגיות ואהבה. טבגר, שנע בין תיאטרון, קולנוע, הוראה ומוזיקה, חושף בכנות נדירה את המקום שבו הוא נמצא היום ומדבר על החלומות שעוד לא ויתר עליהם.
מה קורה איתך היום?
"היום אני עושה כל מיני דברים. משחק בתיאטרון העברי - אני בהצגה 'אני פה בגלל אשתי' ובקרוב בחזרות הצגה חדשה. אני מצטלם מדי פעם לסרטים ולסדרות, פחות כמו פעם אבל עדיין. ובשנים האחרונות אני גם מלמד משחק מול מצלמה בניסן נתיב ובמנשר - שם למדתי משחק אז זה סוג של סגירת מעגל".
גם כתבת ביימת סרט.
"כן, עשיתי סרט באורך מלא - 'יותר ממה שמגיע לי'. הוא מבוסס על החיים שלי, אבל לא אחד לאחד. זה על ילד עולה חדש בלי אבא, שרוצה לעשות בר מצווה. יש בו דמות של שכן חב"דניק שהיה נרקומן - קשר שמתפתח לאט-לאט. הסרט יצא בקורונה, אז קצת נפגע, אבל עד היום אנשים כותבים לי שראו אותו ב-VOD".
למה הרגשת צורך לפתוח את הילדות שלך בפני העולם?
"זה החומר הכי חזק. כתבתי מתוך דברים אישיים, ועיוותתי ושיניתי. אני רגיל לעבוד עם הפצעים שלי כשחקן - זה סוג של תרפיה. לא סיננתי תכנים אלא להפך: פתחתי, הגזמתי, העצמתי".
ואיך זה לראות את הילדות שלך על המסך?
"מרגש מאוד. הילד שמשחק שם גם דומה לי. זו לא ילדותי אחד-לאחד, אבל יש בזה ניצחון קטן - לקחתי צלקות ונתתי להן טיפול פסיכולוגי מול כולם".
"השיר שלנו היה טירוף שלא הכרתי"
כשטבגר חוזר ל"השיר שלנו", הוא מדבר קודם כול על מקרה קלאסי של חיים בלתי צפויים. "בכלל לא התכוונתי להגיע לשם - בכלל נפלתי באודישן ל‘מיכאלה’", הוא נזכר. "באתי ל'השיר שלנו' בלי לדעת מה זה, אפילו לא הכרתי את נינט. עשיתי אודישן עם גיטרה, ופתאום התקבלתי". משם, המציאות התפוצצה לו בפנים: "אחרי שהתחילו לשדר, הייתי יוצא מהאולפנים ורואה ילדים על הגדרות שמנסים לגעת בנו. זה היה טירוף שלא הכרתי".
על הסט, לדבריו, פחות הייתה דרמה ויותר קסם. "לא הייתה שם דרמה. היה תמים, מלא קסם", הוא אומר, אבל מודה שעם הזמן "בעונה השנייה התחילו לעלות טיפה האגו והעייפות. פשוט צילמו אותנו בלי סוף. אבל נתנו לנו לאלתר, וזה יצר רגעים מדהימים". גם היום הוא שומר חיבה לקאסט, אם כי הקשר רופף: "עם יובל אברמוביץ’ עבדתי שוב - את רן דנקר הייתי רואה אותו ביפו כל יום. עם נינט פחות בקשר, אבל נפגשנו בהופעה והיא פעם הציעה לי משהו במוזיקה - זה יושב לי במקום טוב בלב".
הצגת פוסט זה באינסטגרם
עם ההצלחה הגיעה גם המכה התודעתית. "בהתחלה זה היה כיף - ואז נהיה קשה", הוא מודה. "פתאום יש רחובות שלא יכולתי לעבור בהם". השיא היה כשילד ניגש אליו באמצע ריב עם האקסית וביקש סלפי, ואביו האשים אותו בסנוביות. היום טבגר מסוגל להביט על זה בעיניים מפוכחות: "כשהתהילה דעכה - היה בזה גם רווחה וגם געגוע. זה כמו סם".
"מה שכן התחיל לקראת העונה השנייה, מה שהתחיל לקרות זה של האנשים לאט-לאט, כמו באופן טבעי, כאלה שקצת 'עלה להם', אני זוכר שגם נינט, שהייתה כולה אור, שמש, קורנת, 'תביאו, תדברו איתי, אני אחתום לכם', לאט-לאט כבר התחילה קצת להתעייף מזה. אני בסך הכל זוכר דברים טובים, ולא היו יש שם דברים אפלים, חוץ מזה שפשוט באיזשהו שלב גם טחנו אותנו בצילומים, היינו כל כך טובים שפשוט צילמנו מהר, מהר, מהר, עוד ועוד ועוד, באותו היום צילום".
הצגת פוסט זה באינסטגרם
מה אתה רואה כשאתה מסתכל היום לעומת פעם?
"תמימות ורעב שיראו אותי. הייתי יותר פרשי. לראות את זה היום - זה מקסים וזה גם עצוב. אתה רואה איך התבגרת".
אתה מרגיש שהתעשייה השתנתה מאז שהתחלת?
"זה השתנה במאה שמונים מעלות. כשאני יצאתי מבית ספר למשחק, המקום של שחקן היה משמעותי. היום אני רואה פרסומות שעושים בסטילס עם אנשים שהם בכלל לא שחקנים. המקצוע נהיה הרבה יותר 'טאלנטי'. זה התחיל מכוכבי ריאליטי, ואז מהרשת. לפעמים אם יש לך עוקבים - תקבל תפקיד. אין לך? אתה לא שווה הרבה".
אז איך זה משפיע עליך כמורה למשחק?
"אני מלמד שחקנים צעירים, ולפעמים לא נעים לי להגיד להם - 'יכול להיות שעוד מעט יחליף אתכם רובוט או AI'. כבר היום רואים פרסומות עם פרצופים של AI. זה עולם שמשתנה".
נראה שהיום יש יותר מקום ל"פרצופים מוכרים" ופחות לשחקנים חדשים
"זה תמיד היה ככה. אבל אני דווקא חושב שהרשת פותחת דלתות לאנשים אנונימיים. עדיין - יש העדפה לכוכבים, זה לא חדש. פעם היו הערוץ הראשון, אחר כך ערוצים 2 ו-10. תמיד היו כוכבים שמופיעים שוב ושוב".
ובכל זאת - המון שחקנים מרגישים שאם הם לא "טאלנטים", הם בחוץ.
"זה נכון. הסוכנת הקודמת שלי אמרה לי בפירוש: 'אם אתה רוצה יותר תפקידים, תשקיע באינסטגרם'. זה נשמע הזוי, אבל ככה זה עובד היום".
בוא נדבר על ייצוג - אתה אמרת משהו חזק על לוק אשכנזי מול לוק מזרחי
"כן. אני מרגיש שהמראה האשכנזי שלי עובד לרעתי היום. יש תיקון - ובצדק - של התרבות המזרחית: יוצאי צפון אפריקה, יוצרי תוכן, שחקנים. יש יותר תפקידים ללוק 'ישראלי אמיתי', שהוא יותר מזרחי. אני? הייתי מקבל היום רק את התפקידים של 'האשכנזי המניאק' או 'האשכנזי המעצבן'.
זה מצחיק - פעם לקחו אשכנזים וצבעו אותם בשחור כדי לשחק מזרחים. היום זה התהפך. זה תיקון לצד השני, ואני מבין את זה. לדוגמא, חיים טופול, שהוא אשכנזי, שיחק את 'סאלח שבתי', איפה נראה דבר כזה? או בשנות ה-60 היו עושים סרט עם מישהו ממוצא אשכנזי, צובעים אותו בשחור, באמת גזענות. אז היום יש חגיגה מזרחית יותר, ואשכנזים נדחקים הצידה, וגם אנשים עם לוק כמו שלי, אני חושב, מקבלים פחות תפקידים, זאת עובדה".
אתה חושב שהיית מקבל היום את אותן הזדמנויות שקיבלת בתחילת הדרך?
"לא בטוח. אולי דווקא בגלל הרשת כן הייתי תופס משהו. אבל נטו לפי הלוקים - אני לא יודע. אם הייתי יוצא היום לשוק - רוב הסיכויים שהייתי מקבל רק דמויות מאוד מסוימות. זה העולם. הוא משתנה, ואני צריך להמציא את עצמי מחדש כל כמה שנים".
"רציתי להגשים את מה שאמא שלי לא העזה"
טבגר לא מסתיר מאיפה הוא בא - ולאן הוא רצה לברוח. "גדלתי לאם חד־הורית בקריית אתא", הוא מספר, "מקום טוב, אבל אנשים שם חיים שגרה: עבודה, טלוויזיה, לישון". הוא מודה שבנעוריו השגרה הזו הלחיצה אותו: "זה היה הדבר האחרון שרציתי. רציתי רוקנרול".
אמו, שלימדה תולדות האומנות, הייתה זו שהדליקה בו ניצוץ אחר: "היא לקחה אותי למוזיאונים, נתנה לי את החיידק"". טבגר מביט אחורה ומוסיף: "אולי גם רציתי להגשים את מה שהיא לא העזה".
הדרך למשחק בכלל התחילה ממקום אחר: "בהתחלה רציתי להיות מוזיקאי", הוא אומר, אבל משהו בעוצמה הפנימית דחף אותו לבמה. "המשחק הגיע כשחיפשתי במה לפרוק צלקות". בחוג דרמה ראשון בחייו הוא כבר הבין שהגיע לבית: "זה נתן לי קול - יכולת לפרוק כעסים, להצחיק".
כמה קשה זה אודישנים?
"רוב הזמן זה 'לא'. 95% לא. אבל בשביל החמישה אחוז שכן - אני ממשיך. אם היום הייתי רק מקבל לא, הייתי מרים ידיים. זה חיידק.
כן - זה נפשי קשה, אבל זה כל הזמן חי. לא חיים רדומים".
נושא אחר - זוגיות. אמרת שאתה לא מאמין באהבה נצחית - מאיפה זה נובע?
"מהשטח", צוחק טבגר, "אני מאמין באהבה נצחית - אבל לא אצלי. במשפחה שלי כולם התגרשו, וזה כנראה הכניס לי דפוס: כשקשה - משחררים. אני יותר מונוגמיסט סדרתי: קשרים ארוכים, אבל לא נצחיים. אולי עוד אמצא את הנצח… אולי".
מה הדבר הכי יציב בחיים שלך?
“הבן שלי, יונתן. עוד מעט בן 13. הוא הדבר הכי יציב, הכי ברור".
ומה אתה מחפש היום בזוגיות?
"פעם חיפשתי ריגושים, אחר כך חברה טובה, אחר כך אימא לילד. היום - אני רוצה שיהיה קל. שלא יהיה קשה".
איפה אתה רואה את עצמך בעוד חמש שנים?
"כותב ובורא סרט או סדרה חדשה. ממשיך לשחק. מקווה להצטלם יותר. אני לא בטוח שהתהילה של פעם תחזור, ואני גם לא מחפש את זה.
אחרי ה-7 באוקטובר הכול בפרופורציות: אני רוצה להיות חי, מאושר, בריא בגוף ובנפש, ולעשות דברים באהבה".
