מיכל הקטנה היא לא רק סלב, היא מופע חי שנע בין נצנצים לרגעים מחושבים עד לפרטים הקטנים ביותר. בשישי האחרון היא חגגה את יום ההולדת השמיני של התאומים ריף וריי והפכה עוגה מעוצבת, שלא מן הנמנע שנקנתה / ניתנה בשיתוף פעולה מסחרי, לראש חדשות הרשת. הסרטונים מראים את מיכל דוחפת את ראשי הילדים לעוגה כאילו זה היה חלק מתסריט מוקפד, רגע משפחתי שמוצג כקונצרט אינסטגרמי. הקהל מחולק, חלק צוחק, חלק מזדעזע, אבל כולם צופים, מגיבים ומעלים עוד טראפיק, כי כשאתה סלב, אפילו רגע משפחתי הוא הזדמנות למופע.

המסיבה בביתה של מיכל הקטנה (צילום :אינסטגרם)

"הקטנה" מייצרת דרמות כמו מקצוע. כל חיוך, כל מבט, כל צעקה, כל חיבוק הוא פוטנציאל לפוסט, סטורי או ויראלי לרשתות החברתיות. גירושים, פרידות, חגים, רגעי אושר, רגעי בכי הכל מוכן מראש, מתוזמן, עטוף בפילטרים ונצנצים, וכל רגע מטלטל מעלה אהדה, רייטינג ופרסומות. היא מקדמת שמפו, יומנים וכל מוצר שניתן להפוך לקמפיין, וכל זה תוך שהיא מייצרת אשליה של תוכן לילדים כאילו הם באמת נהנים מהחוויה ולא רק מהתצוגה.

הילדים לומדים לחיות במסך. הכל נוצץ, מוכן מראש, בלי סבלנות, בלי אתגרים, בלי רגעים אמיתיים. ההורים של קהל היעד, שחלקם נמשכים לדמויות נוצצות, מסתכלים עליה כדמות מופת, ובסבירות גבוהה ידחפו את ראשי ילדיהם לעוגות בשווי מאות שקלים רק כדי להיכנס למופע האינסטגרמי שלה מבלי להבין שהכול מחושב לשידור חי. 

מסיבת יום ההולדת של התאומים של מיכל הקטנה (צילום: אינסטגרם)
מסיבת יום ההולדת של התאומים של מיכל הקטנה (צילום: אינסטגרם)


ובינתיים אי אפשר להתעלם מהצורך שלה הנואש ומעורר הרחמים  להרגיש נאהבת ומוערכת על ידי יהודה בוחבוט שמכונה בסטורי ע"י אוריאל צברי, "יהודה, יהודה יא סחורה". הצורך הזה בתשומת לב רחבה ומיידית, שמזכיר בור עמוק שלא יתמלא לעולם, מציף תחושות של רחמים לצד קנאה קלה במי שיושב בצד הצופים. היא יודעת להפוך כל רגע, אפילו העוגה הכי מושקעת, לרגע שמושך תשומת לב, צחוק, תגובות וסטוריז. היא מיתוג עצמי, בידור ושיווק אישי עטופים במופע צבעוני שמושך את כולם, צופים, ילדים והורים כאחד.

מיכל הקטנה ויהודה בוחבוט (צילום: פול סגל)
מיכל הקטנה ויהודה בוחבוט (צילום: פול סגל)


אפשר לצחוק על הסרטונים, להתווכח על מה חמוד ומה מפחיד, אבל המסר ברור. מיכל הקטנה היא תזכורת חיה לכך שבתרבות של רשתות חברתיות הסלב הוא מקצוע, לא יצירה. החיים האמיתיים נשארים ברקע והעוגות, הריקודים, הסטוריז והחיוכים כולם מוכנים מראש, עטופים בנצנצים, והכול למען טראפיק ותשומת לב. בסוף, כל הדרמות, הצחוקים והלייקים שלה ברשת הם קריאה נואשת לאישור שאף פעם לא מספק שמחה אמיתית, הנצנצים נגמרים, הריקודים מפסיקים, והצורך שלה להיות במרכז נראה כמו צורך בלתי נגמר באהבה אמיתית לא בטוח שאכן תגיע.