אבל כבד נפל בתחילת השבוע על חובבי המוזיקה בישראל עם היוודע דבר מותו של המלחין, המעבד והזמר מתי כספי ז"ל. כלי התקשורת השמיעו את אין־ספור הלהיטים שחיבר וביצע, וחברותיו וחבריו הרבים הפליגו בשבחו בכל מדיום אפשרי.
מי שעדיין מתקשה לסלוח לו, גם 36 שנה לאחר שנפרדו, היא אשתו לשעבר, דורין כספי. השניים נישאו ב־1975, שלוש שנים אחרי שהכירו בצוות ההווי של חיל האוויר: היא הייתה זמרת בלהקה והוא מלחין ומעבד מחונן שליווה את הלהקה. “הוא השאיר שירים מדהימים. זכיתי לשמוע אותם תוך כדי התהליך", היא מספרת לליאורה. “אני זוכרת כשהוא הלחין את 'ברית עולם', הייתי במטבח וצרחתי כשהוא השלים את השיר: 'זה מדהים, זה מדהים, זה מדהים'".
ואיך זה היה להיות אשתו?
“זאת הייתה חוויה לחיות איתו, זאת הייתה חוויה לקבל אהבה גדולה ממנו, וזאת הייתה חוויה קשה להיפצע ולכאוב. מתי היה מישהו שהצחיק אותי כל יום, ומתי היה מישהו שמשתמש בביטוי: 'אני שונא'. וכשהייתי שואלת למה הוא משתמש במונח הזה, הרי אין צורך, הייתי צריכה 'לנקות' אותו, כי מדי פעם הוא היה נכנס למקומות אפלים. הוא היה איש מיוחד. אני חייתי עם גאון שהצחיק אותי עד מוות, ועם המתוק הזה חוויתי חוויות אינטימיות. הוא היה יכול לקום מחוויות אינטימיות לצידי ולכתוב שירים כמו 'היד שלך'. את השיר 'יום יום אני הולך למעונך׳ הוא הלחין תוך כדי הליכה ברחוב, בצעדים שעשה".
אל תגידו לא ידענו - הטבה מיוחדת למי שרוצה ללמוד אנגלית. לחצו כאן לשיעור ניסיון מתנה וללא התחייבות>>
והכל נגמר בפתאומיות.
“הוא היה מבשל ויוצר מוזיקה. זאת הייתה חוויה לחיות איתו. לצערי, בסוף לא היה לו את האומץ, לא היה לו את ה'וובוס' לומר לי שהלב שלו התחבר ללב אחר, והוא עשה תרגיל מאוד־מאוד לא מכובד. את המשבר התחלתי להרגיש סביב סוף 1989. האדמה התחילה לרעוד, והמכה הייתה בפברואר 1990. אני לא אשכח את היום הזה. ההתמוטטות שלי הייתה במרץ. יש לי אופי סנטימנטלי, ואני אשמור לנצח את הטוב. אבל הוא הזניח את האבהות שלו לברית ולבר שלנו. הוא התחבר לבן אדם שבמקום לתמוך בו, עזר לו לעקור את עצמו מהמקום הזה. זה נורא. זה עצוב. זהו, מתי, ביי ביי, יקר שלי, אהוב שלי. אזכור לך רק את הטוב, ועם השנים אשכח את הרע".
הוא לא היה בכלל בקשר עם הילדים ועם הנכדים?
“הוא הפסיד את הנכדים. הם כאלה ילדים מדהימים. בר הוא מהמם. אמרתי לו לא פעם שיגיד לאבא שלו שהייתי מוכנה לעבור את התסריט הזה עוד פעם, רק כדי שהוא ייוולד. בר הוא ילד עם אינטליגנציה רגשית והוא מוזיקלי והוא כולו לב. הוא הצליח לשמור על קשר עם אביו ואף ביקר אותו בתקופה האחרונה בבית החולים, כשרחל אפשרה את זה. אמרתי לו: 'שמור על מתי, תעזור לו להיות אבא טוב יותר'. מתי לא רצה את המפגש, ובר אמר לו: 'אבא, למה ככה?'. הם נפגשו ובר אמר לי: 'אמא, לא היית רוצה לראות את אבא במצב הזה'. בר היה איתו, עזר לו וליטף אותו. בר הוא מאוד מיוחד, נשוי ליסמין, כלה מהממת שלנו, ויש להם שני ילדים: נגה, בת 6, ואדם, שבמרץ יהיה בן 3".
אז הוא לא היה איתם בקשר אחרי שהם נולדו.
“מתי הפסיד אותם לצערי. הוא היה פעמיים בביקור אצלם. הוא בכלל לא ראה אותם ולא הכיר אותם. נגה העלתה את השאלה לפני כחצי שנה והזכירה את מתי, היא אולי נזכרה בו דרך הגן או משהו, והייתי צריכה להגיד לה: 'נגה, סבא ואני לא חברים'. כמה עצוב. ויש דמיון. אני רואה בנגה דמיון למתי. ברית שלי נמצאת בקפריסין. היא מאוד־מאוד־מאוד דומה לאבא שלה. היא תמיד הייתה מאוד מיוחדת. הייתי מביאה לה מורה לפסנתר - היא הייתה מעיפה אותה, מורה לחשבון - היא הייתה מעיפה. אני הייתי צריכה לצאת ולעבוד, לפרנס, והיא הייתה ילדה מאוד עצמאית. בוגרת מגיל צעיר. הגיעו לה חיים טובים, אבל בגיל 7־8 החיים התפרקו לה. היא ניגנה אז על חלילית. ברגע שמתי עזב, הכל התמוטט, היא לא רצתה לנגן. אני אפילו לקחתי את החלילית שלה ואת חוברות הנגינה ולימדתי את עצמי. בקיבוץ גן שמואל אני לימדתי את עצמי מנדולינה - פספסתי את החליליות. זאת הייתה הילדה של מתי, והכל התמוטט והתפוצץ. בר היה קטן יותר, אז הוא ניזוק פחות. הוא גדל בלי אבא אבל תמיד הוא אמר לי שאני הייתי האמא והאבא שלו. ככה ילדים צריכים לגדול?".
את בעצם אומרת שהילדים שלך היו יתומים לאבא חי?
“בדיוק. כמה נורא. כמה נורא. צריך להעריך את המוזיקה אבל להבין שכבנאדם לא סיימנו. לא התגרשנו. הוא לא היה מוכן לחתום על הסכם גירושים, כי ביקשתי שיתחלק גם בתמלוגים איתי בשירים שחיבר ושר במשך 18 השנים שחיינו יחד. אנחנו איבדנו את הבית, והיו בלגנים כלכליים סביב החברה 'מתי כספי בע"מ'. אז אם עכשיו אתה רוצה להתגרש, בבקשה, אבל תחלוק איתי את התמלוגים. הוא לא היה מוכן והמשיך לעשות את ענייניו כרצונו. הייתה בו עקשנות ושחור ולבן. ככה הוא התחתן עם אישה אחרת בחוץ לארץ, והפך לביגמיסט. אז בבקשה שלא ישכחו שהאדם עשה דברים מאוד־מאוד לא לפי החוק. אל תסגדו לדברים המאוד לא בסדר שהוא עשה. חייבים להיות הגיוניים. ככה לא עוזבים בית. ככה לא מתנהגים. צריך לכבד את העבר כדי לגרום לעתיד להיות יציב ובריא. הוא עשה דברים אסורים, בבקשה בוא נכבד ונזכור אותו, אבל שלא נשכח שהוא עשה דברים שאסור שייעשו. תודה לאהבה שלכם אליו, האנשים שתרמו לו - זה רק בישראל".
את הצלחת להתקדם למערכת יחסים?
“אני בהלם עד היום. אני ניזוקתי מזה מאוד־מאוד קשה, אי אפשר להתקרב אליי. אני יודעת שהייתי צריכה לעבור טיפול. לא עשיתי את זה. כששמעתי שהוא חולה, אני צעקתי מכאב עצום. יצא ממני כאב שלא האמנתי שהוא בתוכי כששמעתי על מצבו. גם אמא שלו ודוד שלו נפטרו מסרטן, ואצלנו זה יותר לבבות - בגלל זה התחברנו. הגוף מחפש לתקן את עצמו. אחרי מה שחוויתי לא הייתי יכולה להיות עם מישהו אחר. לי נכון ובריא יותר להיות לבד. אני נוטה למחוק את עצמי. כשאני הכרתי את מתי, מיד התחלתי לטפל בו, ראיתי שהוא זקוק לטיפול. הקשר שלנו היה קשר גורלי. הוא היה האביר שלי. הוא היה מדהים. הוא נשא אותי על כפיו, אהב אותי אהבה עצומה ושנא אותי בסוף בצורה שאי אפשר להאמין. זה היה חיבור שקע־תקע".
יצא לך לראות אותו במהלך השנים?
“קניתי לעצמי כרטיסים, לראות אותו ואת שלום. אחרי ההופעה אמרתי לעצמי: 'לכי אליו', ואז אמרתי: 'לא, לא, לא'. יש לי קרב ביני לבין עצמי ואמרתי לעצמי: 'לכי הביתה'. מתי ידע איפה אני גרה, מה הטלפון שלי. חלפתי באוטובוס וראיתי אותו יושב בבית קפה. אם הוא היה רוצה להחליף איתי מילה - הוא ידע איך להגיע אליי. אני לא יודעת מה עבר לו במוח. אני הייתי איתו. טיפלתי בו, אהבתי אותו. יש לי הוכחות לאהבה העצומה שהייתה לו אליי. אני נלחמתי על הזוגיות. נלחמתי לשמור על ביתי. אני גם נלחמתי בתהום הכלכלית שנכנסנו אליה ונסעתי לירושלים לדבר עם מס הכנסה וביקשתי שיניחו לנו, אבל זה היה עקרוני. זו הייתה תקופה שנכנסו באומנים ולא הייתה בהם טיפת רחמים. מתי היה יכול להחזיר את החובות אם היו מאפשרים לו, הוא הרי היה אלוף, והם באופן עקרוני נכנסו בנו ושבו את ביתנו ובמצב הזה, ליבו היה חלש ונכנסה לתמונה הדמות הזאת".
מי? רחל?
“כן, היא תפסה אותו במצב חלש. אבל אלה העובדות וזה הגורל. כששמעתי את הבת שלו שרה, האוזניים שלי, המוח שלי שמע את הקול שלה ואת הדמיון לקולו של מתי, אז הבנתי הכל. אז הבנתי ואמרתי לעצמי: 'דורין, את מבינה את זה? הבת מהאישה האחרת שרה'. הבנתי שזה דבר שאי אפשר לשנות, שזה מה שרוצה הגורל. המוטו שלי הוא: אלוהים, תן בי כוח לקבל את הדברים שאין ביכולתי לשנותם. ושנהיה בריאים. לא היה יום שלא חשבתי על מתי וחשבתי בכל גוני הקשת. אני יכולה לאהוב אותו עד שנאה ולשנוא אותו עד אהבה. כל יום".
את הלכת להלוויה?
“לא, אסור לי. אני צריכה לשמור על עצמי, ומי שלא כיבד אותי - אין צורך שאני אכבד אותו. הגיוני, לא? החלק הבריא שלי אומר לי שאני לא יכולה ללכת. אני אלך אחר כך, כשכולם ילכו הביתה, אני אלך לשם עם הבן שלי".
