בשבוע שעבר, קצת לפני שחיל האוויר שלנו כבש את שמי טהראן, צעדה דמי מור על השטיח האדום בטקס חלוקת פרסים כלשהו, והמעריצים עצרו את נשימתם. מור בת ה-63 נראתה כמו אבן מסותתת עם פחות אחוזי שומן ממה שמציע היוגורט במקרר שלי. בחיוך מורעב למצלמות, כאילו לא הכניסה דבר לפיה מאז הניינטיז, היא הוכיחה בפריים אחד את מה שאני זועקת לאחרונה, הפרעות אכילה הן לא טרנד חולף של גיל ההתבגרות - העולם הזה ממש לא שייך רק לצעירות.
דמי מור היא פנטזיה מערבית בהתגלמותה. אישה שהזמן וחוקי הביולוגיה לכאורה לא חלים עליה. אך הופעת הרפאים שלה היא הוכחה שהרעבה עצמית לא מכירה בתאריכי לידה. עבורי, היא הפכה עם התמונות האחרונות מהשראה לכתב אישום, פוסטר של תת תזונה. אישה שבעשור השביעי לחייה עוד חושבת שהגוף שלה מסוגל להתמודד עם רעב כמו בת 16, כאילו תוספות שיער מכסות על אמת של שיער שנשר בגלל חוסרים, על עצמות מתפוררות כשכבות המצלמות.
אני עדיין מנהלת משא ומתן יומיומי עם השדים
בגיל ההתבגרות השני שלי, כך אני מכנה את גיל המעבר, אני עדיין מנהלת משא ומתן יומיומי עם השדים. כשהחדשות מבשרות על מלחמה אזורית ובחוץ רועמים המיירטים, כיפת הברזל הפרטית שלי לא מאפשרת לשום מזון להיכנס פנימה, לבטן. עבור אחרות, כשהחרדה רועמת, איבוד השליטה עובר לחזית המקבילה, המקרר.
יומיים לפני שהטיל האיראני הראשון עשה את דרכו לבטן הרכה של ישראל, פרסמתי את הטקסט על מותה של הסופרת רותי זוארץ ז"ל. רותי, שנפטרה בגיל 52 לאחר עשרות שנים של התמודדות עם אנורקסיה ובולימיה, היא הצד האפל והאמיתי של הכוכבות השדופות על השטיח האדום. מותה הטרגי בצל המחלה מבהיר שתופעת ההרעבה הכרונית היא פצצה מתקתקת שנוגעת בכולנו, גם באימהות ובנשים בשלות שחצו מזמן את הגיל שבו איבדנו את קארין באומן ז"ל למחלה הארורה.
שנאה עצמית שלא מתנקה
באופן אבסורדי, בזמן שהמדינה עברה למצב הישרדות, הטור שלי חצה את רף 100,000 הצפיות. תיבת ההודעות שלי התמלאה בהודעות חשופות של נשים שהאיום האסטרטגי האמיתי שלהן הוא לא חורבן הבית, אלא חורבן טוטאלי של השליטה. בזמן שהפרשנים דנים בכט"במים, הכט"בם האישי שלנו מסתובב לנו חופשי במוח.
השעמום בממ"ד שלח אותי לגלול שוב בתמונות של דמי מור. המעריצים טוענים שנפלה לדת החדשה של מי שרוצה קיצור דרך לגוף שדוף, האוזמפיק. מי מאיתנו לא חשבה לקחת כדורי הרזיה כדי להשיג שליטה על מידת השמלה? מי לא התעניינה בניקוי רעלים כשהרעלן המרכזי במוח הוא שנאה עצמית שלא מתנקה?
אני פונה אליכן, אחיותיי היושבות במקלטים ומלקות את עצמן על הרזון של דמי מור למול אכילה רגשית מתוך חרדה. בואו לא נפגש ב"שש אחרי המלחמה" עם המספרים שעל המאזניים. הניצחון שלנו בסיבוב הזה הוא לא להיראות כמו כוכבת מורעבת, אלא בהבנה שאנחנו לא צריכות להיות גם המיירטות של עצמנו. אם נצליח להניח את הנשק מול עצמנו בזמן שהעולם בחוץ עולה בלהבות, זה כבר הישג אדיר. תשאירו את המשקל מחוץ לממ"ד, הוא לא משוואת הצלחה של דבר, בטח לא כשחיי אדם הפכו למטבע הכי זול בשוק.
היום אנחנו מציינות את יום האישה הבינלאומי. אולי השנה, דווקא תחת אש, המתנה הכי גדולה שנוכל לתת לעצמנו היא הפסקת אש פנימית. בואו נדאג לבית היחיד שמגן עלינו באמת, הגוף שלנו. תהיו טובות לעצמכן גם כשהשמיים נופלים.
גילוי נאות: הטקסט נכתב מתוך התמודדות אישית ותחושת שליחות. הפרעות אכילה הן מחלה מסכנת חיים. אם המילים האלו פגשו אותך במקום כואב מדי, בבקשה אל תישארי לבד. פני לעזרה מקצועית.
