מכל הדברים שנפלו עלינו בתקופה האחרונה, לא יכולתי שלא להתבאס מהדחתן של הוורודות, נוני קרן ומיכל פרס, מ"המירוץ למיליון", בעיקר בגלל הדרך שבה הדברים התגלגלו בין השתיים. החברות הטובות נתנו פייט מטורף במהלך התחרות והיו שם אחת בשביל השנייה באופן מעורר השראה. הן העצימו, עודדו ובעיקר הוכיחו שמתחת לטייץ ורוד על שלל גווניו, מסתתר לא רק שיזוף אלא גם שיתוף פעולה מיטבי שיכל להזניק כל זוג לראש הטבלה.
עבורי הן היו ההוכחה לכך שחברות נשית היא כוח-על, ובזכותה צלחו גם את המשימות הפיזיות ביותר. אבל הדרמה האמיתית החלה דווקא אחרי שכבו המצלמות. יחד עם צופים רבים, הופתעתי לגלות שמאז הצילומים עבר בין השתיים חתול לא ורוד. למפגש הטלוויזיוני השבוע הן הגיעו מבלי להחליף מילה והנתק בין השתיים, בצבץ גם דרך שכבת האיפור המחמיאה שעטפה את פניהן בזמן השידור.
למה אצל גברים זה עובר - ואצל נשים זה מתפוצץ
איך הופך מפגן חברות עמוקה שכזו לחומת שתיקה שאף מנחה חיננית לא מצליחה להבקיע? ולמה אצל גברים זה תמיד נראה פשוט יותר? התשובה נמצאת עמוק במיתולוגיה השבטית ובפסיכולוגיה ההתפתחותית שלנו. בספרה האנתרופולוגי 'ילדות כמרקחה', מתארת מירטה פורמן איך כבר בגיל הרך בנים ובנות מנהלים קונפליקטים אחרת לגמרי. בעוד בנים מחפשים אינדיבידואציה, בנות מחפשות התמזגות. זהו תהליך שמתחיל בהזדהות העמוקה שלנו הנשים עם האימהות שלנו.
בנים מקבלים לגיטימציה חברתית להחצין כעס בלי לעבור עיבוד רגשי מורכב. "יאללה מה כבר קרה" אנחנו אומרים ומאפשרים להם לצעוק, לריב, לפעמים ללכת מכות ולסגור עניין בצ'פחה. מתקופת הממותות ועד משחקי הכדורגל של ימינו, חברות גברית בנויה על מודל של להקות. גברים חוברים יחד סביב פעולה משותפת, תנו להם כדור למשחק והם סבבה. הם לא חייבים לאהוב כל פרט באישיות של השותף למשחק, הם רק צריכים שיחפה עליהם. הריבים שלהם טקטים, נקודתיים, ולא מאיימים על הקיום שלהם בלהקה.
חברות נשית: כוח-על או נקודת חולשה?
אצל בנות, לעומת זאת, יש עידוד תרבותי לנתח כל מריבה. זה אמנם מפתח אצלנו שריר מופלא לעיבוד מילולי של קונפליקטים, אבל זה גם מייצר קונפליקטים עמוקים בהרבה. אצלנו תמיד מעורב רגש, וצריך לדבר אותו. חברות נשית היא טוטאלית. אינטימיות הדוקה. אנחנו לא רק צדות יחד, אנחנו גדלות ומגדלות יחד, חולקות הכל, שמחות, סודות ופחדים.
נוני יכלה לדעת מה מיכל תגיד עוד לפני שהיא פתחה את הפה, הן יכלו לסיים אחת לשנייה את המשפט, ובמשימת האוכל, רק אחת אכלה אבל לשתיהן כאבה הבטן. זו לא פסיכולוגיה של 'אני ואת', זו פסיכולוגיה של 'אנחנו', והמקום שבו את מרגישה הכי מובנת בעולם, הוא גם המקום הכי מסוכן. כשאת נותנת למישהי את המפתחות הכי פנימיים לנפש שלך, את מוותרת על השריון. לטוטאליות הזו יש מחיר וכשחברה שלך היא ההשתקפות שלך, כל משבר בקשר מרגיש כמו משבר זהות.
המחיר של אינטימיות עמוקה מדי
מה קורה אם פתאום האינטרסים שלכן משתנים? אם לה יש בן זוג ואת לבד בסופי שבוע? אם היא מצליחה לרדת במשקל ואת צוברת שומן בטני? כל הבדל הופך לקנאה, אכזבה תהומית. את שוכחת שהיא שאספה אותך בשש בבוקר מפינת רחוב תל אביבית וחסכה לך את ה'ווק-אוף-שיים' שהיית מסירה מקורות החיים, והיא, שוכחת שלקחת הלוואה כדי לצאת איתה לחופשה, וכועסת שלא קנית לה מתנת יום הולדת למרות שעבורך חוויה היא המתנה הכי טובה.
המרחק בין "חיימשלי בלב" ל-"לא מדברת איתה" הוא לעיתים קצר מהזמן של ווייז לחשב מסלול מחדש ביציאה מאיילון. אנחנו טוטאליות ולא יודעות להוריד הילוך. מכבות מנועים ונועלות דלתות, במן מנגנון הישרדות רגשי כי כשהחשיפה מקסימלית, גם המיגון צריך להיות הרמטי. אבל קשרים חברתיים אינטימיים הם בריאות, ומחקרים קלינים אומרים שבזמן איכות עם חברות, מופרשים במח סרוטונין ואוקסיטוצין, הורמונים נוגדי דכאון, מה שהופך אותנו חסינות מבחינה בריאותית.
מיכל ונוני רצו להגיע למיליון, אבל איבדו בדרך את מה שאף צ'ק לא ירשום. חברות בין נשים היא האמבולנס הרגשי שלנו ולפעמים היא מגיעה בדחיפות, בשעות לא שעות וחובשת לנו את הלב. נוני ומיכל לא רק הפסידו במשחק, הן גם דרסו את החברות שלהן בדרך והשאירו את עצמן פצועות, מחכות שמישהו יסביר להן שגם במירוץ למליון, יותר חשוב מלהגיע ראשונה, זה לשמור קרובה את מי שתחלוק איתך את החוויה, אחרי שכבו המצלמות.
