השנה אני לא מצליחה לצפות ב"האח הגדול". לא כי אין לי זמן - אלא כי משהו בעונה הזאת פשוט לא מחזיק, ונראה שזאת לא רק אני. בשיחות, ברשתות, בין חברים - יותר ויותר אנשים מודים: הם נושרים באמצע, מאבדים עניין, לא מצליחים להתחבר, משהו שם פשוט לא עובד. וזה לא עניין של טעם - זה עניין של קצב, זרימה והרמוניה. ושלושתם, נדמה, פשוט לא קיימים העונה.
העונה הזאת מרגישה כמו רצף של רגעים מנותקים: זוגות, ריבים סתמיים במקלחת, עוד ריב על אוכל, עוד ויכוח על תקציב, משימה שלא באמת מובילה לשום דבר. אלה אלמנטים שתמיד היו בבית - אבל בעבר הם התחברו לסיפור גדול יותר. היום אין סיפור, אין עלילה שמחזיקה אותך פרק אחרי פרק - ובסוף עולה השאלה הפשוטה: את מי זה מעניין לצפות באנשים שלא מצליחים להסתדר כ"שותפים לדירה" - כשאין שם שום עומק מעבר לזה?
למה זה קורה? התשובה מתחילה בליהוק. על הנייר - הוא נראה טוב, בפועל - אין כימיה בין הדיירים. זה אולי הדבר הכי בולט: כמעט ואין רגעים של צחוק אמיתי. אין קלילות, הכל כבד, דרמטי מדי, ובעיקר - מלא ריבים קטנים שלא מובילים לשום מקום. זה שטל טיטו צועקת ומרימה את קולה, זה לא אומר שהיא עושה טלוויזיה. גם המשימות לא עוזרות, אלא להפך. במקום להוציא מהדיירים את האופי שלהם, הן דוחפות אותם ללכלך אחד על השני - ועוד בשבועות הראשונים, כשהם בכלל לא מכירים. במקום לבנות ביניהם קשרים, הן שוברות אותם מהר מדי. במקום ליצור טלוויזיה טובה, מה שקורה בפועל זו האצה מלאכותית של דרמות ריקות.
הבעיה העמוקה יותר - אותנטיות. השנה כולם הגיעו מוכנים. כל אחד יודע מה התפקיד שלו, מה הוא רוצה לשדר, ואיך הוא רוצה להיתפס בחוץ. ולכן, גם כשמישהו בוכה - זה לא מרגיש אמיתי. כשכולם משחקים למצלמות, שום רגע לא מצליח לגעת באמת - וזה בולט במיוחד כשמשווים לעונות קודמות.
פעם היו שם מערכות יחסים מורכבות - כאלה שהדיירים עצמם כבר שכחו מהמצלמות בתוכן. ראינו את זה בעונה האחרונה עם הקשר בין ארז איסקוב ושלקה, עם המורכבות והרגש. ראינו את משולש האהבה של שרין, טליה עובדיה ושחף רז - שהיה בו עניין אמיתי. אפילו בעונה של אור בן דוד, החברות עם חיים טויטו הייתה עמוקה ומלאת רבדים.
פעם הליהוק ייצג פסיפס: דעות, מגזרים, גילאים - איש צבא, איש ימין או שמאל, אדם דתי או ליברלי וזה היה יוצר חיכוך אמיתי. היום אף דייר לא בא עם אג'נדה. העונה הביאו אנשים שכולם בערך באותם הגילאים שלא באמת מוצאים חיבור אחד עם השני, וגם נראה שאין באמת משהו שמבדל אותם זה מזה.
ונראה שגם ההפקה מתחילה להבין את זה. פתאום זוגות מתפרקים, יש הדחות מפתיעות כמו של זוהר זקן ותמיר גולן - מהלכים שמרגישים כמעט מכוונים לפרק לכאורה את הדינמיקה המשעממת שנוצרה. ניסיון לייצר עניין במקום שאין.
בינתיים - המציאות מתהפכת. אלירן ביטון, שהתחיל כדמות בעייתית בעיני הצופים - תככן, מתערב, מייצר חוסר אמון - הופך פתאום לפייבוריט. מי שכמעט היה רגל בחוץ, נראה היום כמו מועמד לגמר ואולי אפילו לזכייה. לא כי הוא השתנה דרמטית - אלא כי אין מישהו אחר שמספק סיפור חזק יותר. גם גל רובין היא דוגמה קלאסית. בהתחלה היא הצליחה להשתלט על העלילה ולהוביל את הבית. אבל באותה מהירות - גם איבדה את זה. למה? כי זה מרגיש מוגזם, משוחק ולא אותנטי. ריבים על שטויות, תגובות שלא נראות טבעיות - וכשהצופה מרגיש שמוכרים לו הצגה, הוא פשוט מפסיק להאמין.
השורה התחתונה ברורה: זו עונה שלא זורמת. לא מחזיקה. לא מספקת. אם ההפקה רוצה להציל אותה - היא חייבת לפעול מהר. להכניס דיירים חדשים, לנער את הבית, אולי אפילו להיפרד מחלק מהדיירים הקיימים. כי כרגע, כל עוד הכל מרגיש מתוכנן מדי ולא אמיתי - הצופים ימשיכו לזפזפ. והכי גרוע שהם כבר התחילו.
