אנחנו חייבים להודות שצפינו את זה מגיע: יובל דיין, מי שהיה לסמל החזרה בתשובה יחד עם אשתו נועה ירון שאף כתבה עליו את סיפורה "מקימי" עשה בחודשים האחרונים כמה שינויים שהובילו להחלטה הגורלית- להוריד כל סממן דתי ולהפסיק להאמין. לפני כחודשיים קראתם כאן ב-TMI כי זוג הצדיקים וההורים לשבעה ילדים החליטו להתגרש, מאז עוד הספקנו לספר לכם כי הרווק הטרי השיק בת זוג חדשה, חילונית לחלוטין בפרימיירה לסרט חדש ואתמול בשעות הערב דיין פרסם פוסט דרמטי על החלטתו לזנוח את האמונה העיוורת.
"אפתח ואומר שאין לי בעיה עם אלוהים עצמו, הבעיה שלי זה עם כל מה שמקיף אותו. כל הפוליטיקה והקרנבל וקטנות המוחין וההזיות ושגעון הגדלות ותחושת החשיבות של רוב שליחיו הנאמנים ואני בתוכם. עם חיים עמוסים בפגישות ושיעורים ותלמידים ורבנות וכבוד אבל נטולי שמחה והתרגשות ואמונה וייעוד, כמעט ונשברתי סופית, אבל אז שמע האלוהים את תפילתי וגאל אותי ובגדול.
אז למי שעוד לא מעודכן אספר שלאחרונה הורדתי כל סממן חיצוני דתי, שלא על מנת לכפור או להתריס כנגד אף אדם או מגזר באשר הוא מגזר. פשוט נגמר לי. והבנתי שבשביל שאוכל להמשיך לקחת בזה חלק אני צריך אמונה עיוורת, ואין לי יותר כזאת. אזלה לי. אציין לזכותי שהייתי מספיק רוחני בשביל להאמין שחיים קשים פלוס נפש מורכבת וחולה כמו שלי יכולים לזכות אותי בכרטיס כניסה לגן עדן, כי הרי לפום צערא אגרא. וכבר הייתי בודהיסט והייתי נוצרי ואפילו שינטו למדתי, אבל כשסוף סוף התעוררה נשמתי ושבתי הביתה אל חיקה המחבק של היהדות, הפכתי בניד עפעף, מילד מוכשר ומחפש משמעות, לדתי צדיק וצודק, נטול דעה עצמית, נטול גלוטן ובעיקר נטול יכולות בסיסיות להסתדר בעולם המסוכן שאלוהים ברא לנו על מנת שנכשל בו. הפכתי לפלגלנט בחסות היהדות, מכה את עצמו עד זוב דם בלילות, אכול שנאה עצמית ורגשי נחיתות אל מול עבדיו המכוונים היטב עם המבטא המדויק ושם המשפחה הנכון. כי אם השטן לובש פראדה אז בטוח שאלוהים חובש שטריימל, לא?
עשרים וחמש שנים זה יותר מדי זמן לא לדווח לעצמי על עצמי בשיט. הייתי מוכן למות על קידוש השם, אבל לרוע מזלי אף אחד לא ביקש את זה ממני. לקח לי זמן להטיל ספק ולשאול איך זה, שכל מה שאלוהים רוצה ממני מתמצה בזה שאהפוך את עצמי לבעל אישיות גבולית עד מחוקה מרוב קדושות וטהרות ודקדוקים וביטול לעליון והשוואת צורה וזה. מה נשאר שם בסוף מתחת לכל השכבות והבגדים והכיסויים וההסתרות והשקרים על שקרים על שקרים שמתחזקים קהילות שלמות. פעם חשבתי שמתחבא שם סוד גנוז גנוז, היום אני יודע שאין שם כלום מלבד כסף וכבוד וכסף וכבוד ותו לא. אלף קולות מדברים לי בתוך הראש. משה רבנו, רבי נחמן רבי נתן רבי ישראל בר, רבי שמעון בר יוחאי, הבעל שם טוב וכל שישים תלמידיו, התנאים, האמוראים, הסבוראים הגאונים הראשונים והאחרונים, כולם מדברים דברי חכמה בינה ודעת, אבל את עצמי אני כבר מזמן לא מצליח לשמוע.
מודה אני שמעולם לא הייתה לי אמונה עיוורת, התחפשתי לאמונה עיוורת כי זה מה שהבנתי שנדרש מיהודי קדוש. עשיתי קריירה בלהיות עיוור ותמים ולמדן וחכם וצדיק. עזבתי את כל מה שהיה לי והגרתי למגזר חדש ומרתק, שהקיא אותי ואת ילדיי בשאט נפש, כמו היינו גושי פלסטיק דביקים, ועל כך נתונה להם תודתי הכנה, מי יודע מה היה עולה עלינו אם ח״ו היינו נטמעים בהם, כנראה שהיינו אבודים לנצח רחמנא ליצלן.
לפעמים אני מרגיש שכל הקירוב רחוקים הזה הוא רק תירוץ, הצגה אחת גדולה. מרגשת, סוחפת, מופקת היטב, שוברת קופות, אבל הצגה. מי רחוק ולאן מקרבים אותו? ומי בכלל יכול לפתוח פה ולהעיד שהוא יודע מי רחוק ומי קרוב. וכמובן שאני לא מתיימר לטעון שהתורה היא שקר ושאלוהים לא קיים. אני רק טוען שאני באופן אישי לא מקור מספיק מהימן שתוכלו להסתמך עליו, והכי אמת שלי היא שאני לא יודע. באמת לא יודע. וכבר אמרו חז״ל ״למד לשונך לומר איני יודע״, וזה לקח לי רבע מאה ללמוד את זה, קצת איטי ועדיין הרבה יותר מהיר מרוב הרבנים, המשפיעים והמחזירים בתשובה הדגולים שאתם ואני מכירים שיודעים, הו כל כך יודעים.
יש לי הרבה מה להגיד על המגזר שהחלטתי לעזוב ועל המוטציות האמוניות ההזויות שהוא מגדל, אבל אשאיר את הלשון שלי קשורה בליש ורק אומר שהבנתי באופן סופי שהם ואני לא מאמינים באותו אלוהים והייתי חייב לעשות מעשה ויפה שעה אחת קודם". אני יודע שרבים וטובים מכם/ן מאוכזבים ממני עד עמקי נשמתם/ן, אני רוצה לבקש מכם/ן סליחה שאני עדיין חי ובועט, זה לא אישי נגדכם/ן, אני חייב להמשיך במסע שלי. אני מאחל לכולנו חיים טובים וממצים".
