אני צריכה להודות במשהו. כשראיתי את שמלת הכלה של נועה קירל, לא הופתעתי. ידעתי שהיא תלך על קלאסי, ידעתי שהיא תבחר עיצוב נקי ולא מתוחכם, וידעתי שהיא לא תנסה להמציא את הגלגל מחדש. וזה בדיוק מה שקרה - שמלה קלאסית, יפה, מושלמת. אבל כשישבתי לכתוב את הביקורת, הרגשתי משהו מוזר באוויר. הרגשתי שזה לא מה שהציבור מחכה לשמוע. אנשים לא רצו "יפה וקלאסי" - הם רצו דרמה. הם רצו משהו לדבר עליו, משהו לבקר, משהו שישבור את האינטרנט מהסיבות הלא נכונות. ואז התחלתי לחשוב: מה קרה לנו? מתי הציפייה שלנו הפכה להיות שדברים יהיו מכוערים, מוגזמים, כושלים - רק כדי שיהיה לנו על מה לדבר?
הצגת פוסט זה באינסטגרם
בואו נדבר אמת לרגע. הייתה ציפייה כמעט קולקטיבית. לא בהכרח שהשמלה תהיה מכוערת, אבל שמשהו יהיה - מוגזם, שונה, צועק, משהו שנוכל לנתח ולדון בו ולהתווכח עליו בתגובות. הייתה ציפייה לדרמה. ואני לא מדברת רק על אנשים רעים או טרולים באינטרנט - אני מדברת על כולנו. על העיתונאים, על אנשי האופנה, על הציבור הרחב. כולנו, עמוק עמוק בפנים, חיכינו למשהו שיתן לנו על מה לדבר.
אבל אני? אני ידעתי. ידעתי בדיוק מה נועה תעשה. כמי שעוקבת אחרי האופנה והסגנון שלה, ידעתי שהיא תבחר בפשטות, בקלאסיקה, בשמלה שתיראה טוב גם בעוד עשרים שנה. היא לא מהסוג שמנסה להרשים יותר מדי או "לשחק" בשמלה מטורפת כדי לעשות כותרות. ידעתי שהיא תלך על משהו טיימלס, משהו שעובד. ידעתי שהיא תהיה פשוט כלה יפה בשמלה יפה. וזה בדיוק מה שקרה.
והנה הבעיה - זה לא מה שהציבור רצה לשמוע.
עכשיו, אני לא אומרת שהשמלה מושלמת למוות. יש את העניין הזה בחצאית - הדרייפינג והקפלים האסימטריים - שאני יכולה להבין לגמרי אם לא כולם מתחברים אליו. זה פרט ייחודי, קצת שונה, ואני בטוחה שיש אנשים שמעדיפים משהו יותר סימטרי או פשוט. וזה בסדר גמור! זה אוקיי לא לאהוב משהו. אבל יש הבדל ענקי בין "לא בדיוק הטעם שלי" לבין "תראו איזה אסון".
הצגת פוסט זה באינסטגרם
והנקודה שלי היא - באופן כללי, זו שמלת כלה קלאסית טובה. נקודה. אין על מה ללכלך. אין כאן טעות גדולה, אין כאן החלטה מוזרה, אין כאן משהו שצריך "להציל" או "להסביר". זו פשוט שמלה טובה, על גוף יפה, ביום מיוחד. ולפעמים - שימו לב לזה - לפעמים אין על מה ללכלך. ולפעמים צריך פשוט לשחרר. לתת לזה להיות טוב בלי לחפש חורים. לפרגן בלי לחכות לקטסטרופה.
מה נהיה מאיתנו, באמת? מתי הגענו למצב שבו הציפייה הברירת מחדל שלנו היא שלילית? שאנחנו ישר מחכים למשהו שלא יעבוד, למשהו שנוכל לדבר עליו בצורה לא טובה? זה לא רק עם נועה קירל, זה לא רק עם שמלות כלה - זה בכל מקום. אנחנו מחכים שאנשים ייכשלו כדי שיהיה לנו תוכן. אנחנו מאוכזבים כששום דבר לא הולך לא טוב, כי פתאום אין לנו מה להגיד.
אבל הנה חידוש בשבילכם: אפשר גם בטוב, חברים. אפשר לראות כלה יפה ולהגיד "וואו, היא נראית מדהים" בלי לחפש את הפגם. אפשר לראות שמלה קלאסית ולא להיות מאוכזבים מזה שאין עליה מה לבקר. אפשר לפרגן בלי לחכות שמשהו ישתבש. זה לא אומר שאנחנו לא ביקורתיים, זה לא אומר שאנחנו מאבדים את היכולת לנתח או לדון - זה פשוט אומר שאנחנו לא מתחילים מהנקודה השלילית. שאנחנו לא מחכים לאסון כדי שיהיה מעניין.
נועה קירל עשתה בחירה חכמה. היא ידעה שאם היא תלך על משהו מוגזם או שונה מדי, זה יהפוך לכותרות מהסוג הלא טוב. היא ידעה שאם היא תנסה "לשחק" יותר מדי, זה יכול לצאת לא טוב. אז היא הלכה על בטוח - על קלאסי, על מה שמתאים לה, על מה שהיא תראה בתמונות בעוד עשרים שנה ולא תתבייש. וזה לא משעמם - זה חכם. זה בשל. זה בחירה של מישהי שיודעת מי היא ולא צריכה להוכיח כלום.
אז אולי הגיע הזמן שגם אנחנו נשחרר. נפסיק לצפות לדרמה. נפסיק להיות מאוכזבים כשדברים פשוט טובים. נפסיק להאמין שהעניין היחיד שמעניין הוא מה שלא עובד. כי לפעמים, באמת שלפעמים, הדבר הכי מעניין הוא בדיוק מה שכן עובד. ואם זה מרגיש לכם לא מספיק דרמטי או "משעמם" - אולי הבעיה היא לא בשמלה. אולי הבעיה היא בציפיות שלנו.
נועה קירל הייתה כלה יפה בשמלה יפה. היא עשתה את זה נכון. ואם זה מאכזב אתכם - תשאלו את עצמכם למה. אפשר גם בטוב, חברים. באמת.
