המתמודדת הבולטת מ״משחקי השף״ של רשת 13, אור שוקרון, סיפרה בראיון חג לTMI, על המעברים הקיצוניים בין המילואים לצילומים ולבנותיה הקטנות שנאלצו להתפנות מביתן בעקבות השבעה באוקטובר, הרגעים המצמררים בהם הסתגרה בממ״ד ביתה, העסק הסגור של משפחת סגל שממול בית הקפה שלה בעקבות שאב המשפחה, קית, נחטף מביתו ועדיין מוחזק בשבי החמאס, והמכה הכלכלית בעקבות סגירת בתי העסק בשבעה באוקטובר. בסוף השבוע הקרוב תפתח מחדש את בית הקפה הראשון שלה בקיבוץ ארז.
״אני שפית וקונדיטורית - אני בשני העולמות. תמיד התעשייה נותנת לך הגדרה, את לא יכולה להיות גם וגם. והמטרה שלי בתוכנית היא להראות שאני לא רק קונדיטור. החלטתי להכין מרק תימני ובמקום העוף שילבתי כיסונים של המטבח הקווקזי. אחת העובדות שלי הביאה לעבודה מרק כזה וחיברתי בין שתי המנות. זו מנה לא טריוויאלית. אין ספק שאסף גרניט הוא השופט שאני מרגישה שהכי רואה אותי. אני מאוד מעריכה אותו גם כשף ויותר מזה כאיש עסקים. החלום שלי זה שבית הקפה שלי יהיה רשת עולמית, לכן אני יותר מתחברת אליו. גם במחנה האימונים אחרי שעברתי כמצטיינת את הפרק ונכנסתי אוטומטית לשלב הקרבות״.
הצגת פוסט זה באינסטגרם
הצטלמת לתוכנית בזמן שאת מנסה לשקם שני בתי עסק, פינו אותך ואת בנותייך מביתכן שבקיבוץ ארז ותוך כדי החלטת להתגייס למילואים. תספרי לי על המעברים האלה.
״בכללי התחושות בשנה האחרונה היו לא קלות, אני והבנות שלי מפונות ושני בתי העסק שלי נסגרו. התוכנית הזאת היא סוג של בריחה מהמציאות, לחזור לעשות את מה שאני אוהבת - לבשל. הייתי יום במילואים יום בצילומים. גרנו אצל ההורים שלי ליד קריית גת״.
״פתחתי במאי מחדש את בית הקפה בשדרות. היה מאוד קשה, היו המון בומים מטורפים, ומלא התרעות צבע אדום, ורק מספטמבר התחלתי לראות עלייה מסוימת. בית הקפה ממוקם ממש קרוב לתחנת המשטרה של שדרות שהפכה להיות זה מכבר אתר סיורים להבין מה קרה פה בשבת השחורה. לכל אחד שמגיע לבית הקפה, אני מסבירה ומספרת על מה שהיה כאן. כל בן אדם שמגיע לבית הקפה הזה לא מגיע רק כדי לאכול קרואסון חמאה ולשתות קפה, הוא מגיע גם כדי לספר את הסיפור שלו. זה נותן להם מקום לברוח אליו. יש הרבה עסקים שסגרו ועדיין לא פתחו, אבל באופן כללי בשדרות אין הרבה בתי קפה ואין מקום בוטיק חוץ מהמקום שלי. אני רציתי להביא את הרמה הזו כמו שיש בתל אביב גם כאן, לשדרות״.
הצגת פוסט זה באינסטגרם
בכל זאת זה מורכב להיות עצמאי במדינה ובמיוחד בימים אלה. איך זה השפיע עלייך מהבחינה הזו?
״כלכלית היה לי ממש קשה. תחשבי שאת העסק בשדרות פתחתי חודש וחצי לפני השבעה באוקטובר בהשקעה עצמאית של מעל למיליון שקלים. מבחינתי זו הייתה מכה כלכלית. היו לי הוצאות של בסביבות ה-250,000 ש"ח כל חודש בלי הכנסה בכלל. לא הייתה לי עזרה בהתחלה, המדינה נתנה לי ממש מעט כסף. הבנתי שאין לי מה לעשות, אז חיפשתי את המספר של ראש ראשות המיסים בגוגל. התקשרתי אליו ופשוט בכיתי לו ממש. סיפרתי לו הכל ואחרי השיחה הוא עזר לי. קיבלתי סכום שהצלחתי להתקיים ממנו בתקופה הזו״.
״התחושות היו מאוד קשות כלפיי המדינה. בשבועיים הראשונים של המלחמה חשבתי שאני לא אחזור לגור כאן באזור, ואחרי שהתגייסתי למילואים התחלתי לשנות את הגישה והחלטתי שאין סיכוי. הגעגוע לבית שלי גרם לי לשנות את המחשבה. זו הייתה גם סוג של שליחות. הם לא ינצחו אותי. אני חושבת שדווקא בגלל זה צריך לפתוח את העסקים ולגור כאן. זו הסיבה שחזרתי לגור בקיבוץ ארז ובשבת הקרובה אני פותחת שוב את הבית קפה הראשון שהקמתי בקיבוץ. כרגע הוא יהיה פתוח רק שבתות. לפחות בתור התחלה״.
הצגת פוסט זה באינסטגרם
את מתמרנת בין המילואים, למשפחה ולעסקים ודוהרת קדימה, אבל בתוך כל זה יש לך רגע לעכל את מה שחווית?
״יש לי פחדים בלילה. כל רעש קטן מקפיץ אותי. גם כשאני הולכת ברחוב, אני תמיד דרוכה ומפחדת מכל אדם עם חזות ערבית, זה נורא אבל זה המצב. זה משפיע גם על הבנות שלי. הבת הקטנה מפחדת שאבא שלה ייהרג בגלל שהוא במילואים בצפון, הן שואלות הרבה על המוות. רק עכשיו אני והבנות מתחילות טיפול משפחתי. מצד אחד, להכין את האוכל ולחזור לשגרה סוג של עזר לי. אבל מצד שני, בואי נגיד שאני בוכה פעמיים ביום בבית קפה שלי״.
״בשבעה באוקטובר, הגרוש שלי היה בבית שלו בקיבוץ עם הבנות, אני הייתי עם הבן זוג שלי בממ״ד והבית קפה היה פתוח עם שני העובדים שלי שהם בני נוער. ואז כשהכל התחילה היה לחץ מטורף על עצמך, על הבנות. הגרוש שלי בכיתת כוננות והוא לא קפץ בגלל שהיה עם הבנות ועד היום הוא מרגיש על כך אשמה. ואז לקחו לו את הנשק כי החליפו אותו והוא היה בלי נשק ופחדתי מאוד שהם שם בלי יכולת להגן על עצמם. זה היה מטורף, הגיעו איזה עשרים שלושים מחבלים לקיבוץ, הכיתת כוננות הצליחה להדוף אותם. ואז בשעות הערב, עוד היה אסור לצאת, הגרוש שלי אמר לי וברחנו ביחד עם הבנות. זו הייתה הנסיעה הכי מפחידה שהייתה לי בחיים. למרות שהבן זוג שלי הוא מעין נהג מרוצים אמרתי לו – אני חייבת לנהוג כדי לקחת את השליטה על הסיטואציה. אני יוצאת מהקיבוץ ואני רואה מולי חושך מוות. אין בן אדם בחוץ. לא משטרה, לא צבא לא אף אחד ופשוט לא ראינו אף כוח״.
״עוד לא הלכתי להפגנות אבל אני ממש בעדן לגמרי. יש הרבה חטופים שאני מכירה. כמו גלי וזיוי (ברמן), הם חברים טובים. הם היו מגיעים לבריכה בקיבוץ. או קית סגל שהוא אבא של הבעלים של העסק שממול בית הקפה שלי. והוא סגור וכל פעם שאני מסתכלת עליו אני חושבת עליו. זה הופך אותי כל הזמן״.
