מתפקעים מצחוק בלב הודו שבנווה אילן: האורחת המפתיעה שנכנסה היום לבית "האח הגדול" במסגרת המשימה ההודית, הייתה מדריכה של שיטת "יוגת צחוק". בשעה שהדיירים לבשו שרוואלים צבעוניים, התיישבו על כריות ופרצו בצחוק קולני שדמה יותר לאנחות מאולצות, צפו הצופים בניסיון מוזר אך מבדר להתחבר לפילוסופיה הודית עתיקה.
יוגת צחוק היא לא תופעה חדשה: היא נולדה בהודו בשנות התשעים, וכבר למעלה מעשרים שנה מתרגלים אותה גם בישראל. אבל האם היא באמת עובדת? מחקרים עדכניים מספקים תשובות מפתיעות.
יוגת הצחוק פותחה ב־1995 על ידי הרופא ההודי ד"ר מדאן קאטאריה, שהאמין שלצחוק תועלות רפואיות ונפשיות רבות, גם אם הוא מלאכותי. הרעיון פשוט: תרגול קבוצתי של צחוק מודרך מלווה בנשימות עמוקות ובמתיחות, באופן שדורש שחרור עכבות, מבוכה וקצת כושר שכנוע עצמי. הצחוק אינו מבוסס על בדיחות, אלא על מעין "מדיטציית שמחה" קצבית, שכוללת טכניקות שונות של הפקת צחוק יזום. אם בתחילת הדרך תויג השיטה כגימיק, הרי שבשני העשורים האחרונים החלו חוקרים לבדוק אותה בכלים מדעיים.
מחקרים שפורסמו בכתבי עת רפואיים מובילים, בהם International Journal of Geriatric Psychiatry כמו גם בכתב העת Complementary Therapies in Medicine, מצאו שיוגת צחוק יכולה להפחית סימפטומים של דיכאון וחרדה, במיוחד באוכלוסיות מבוגרות. מחקר שנערך באוניברסיטת שיראז באיראן הראה שתוכנית בת שמונה מפגשים של יוגת צחוק הפחיתה משמעותית את רמות הדיכאון בקרב נשים לאחר לידה. גם בקרב מטופלים הסובלים ממחלות כרוניות כמו סוכרת או יתר לחץ דם, נצפתה ירידה בלחץ הנפשי ועלייה בתחושת הרווחה הכללית לאחר השתתפות בפעילויות צחוק קבוצתיות.
אחת הסיבות להשפעה החיובית היא ככל הנראה העלייה בהפרשת סרוטונין ודופמין, מוליכים עצביים הקשורים לוויסות מצב הרוח ולתחושת הנאה. מחקרים הראו כי צחוק מגביר את רמות הסרוטונין במוח, באופן הדומה להשפעת פעילות גופנית או מדיטציה. עוד נמצא שצחוק מעודד הפרשת אנדורפינים, שהם משככי כאב טבעיים של הגוף, ועשוי אפילו להפחית את תחושת הכאב הפיזי.
בפן הפיזיולוגי, מחקרים מאוניברסיטאות בארצות הברית וביפן הראו שצחוק יזום משפר את זרימת הדם, מעלה את קצב הלב והנשימה, ומעודד אוורור ריאות טוב יותר בדומה לאימון אירובי מתון. עם זאת, ההשפעה היא קצרת טווח, ונמשכת לרוב כ־30 עד 45 דקות לאחר הצחוק הפעיל.
ומה לגבי החיידקים הפרוביוטיים? טענה שנשמעת לא פעם בסדנאות יוגת צחוק, היא שהצחוק "מחזק את מערכת העיכול והחיידקים הטובים בגוף". אך בתחום הזה הראיות עדיין דלות. לא קיים כיום מחקר מבוקר רציני שהוכיח שצחוק, טבעי או יזום, משנה את הרכב המיקרוביום במעי. ייתכן שבעקיפין, דרך הפחתת סטרס שמשפיע לרעה על אוכלוסיית החיידקים במערכת העיכול, ישנה תרומה עקיפה, אך נדרשים מחקרים נוספים כדי לבסס זאת.
גם ההשפעה לטווח ארוך עדיין שנויה במחלוקת. מרבית המחקרים בתחום נמשכים כמה שבועות בלבד, ונערכים בקבוצות קטנות יחסית. החוקרים מסכימים שיש צורך במחקרים רחבי היקף ואורכיים יותר כדי לקבוע האם אימוץ קבוע של יוגת צחוק משנה מדדים פיזיולוגיים משמעותיים כמו לחץ דם, דופק, או רמות קורטיזול בדם לאורך שנים. בינתיים, ההשפעות שמדווחות הן בעיקר בטווח הקצר ובתחום הרגשי.
יוגת הצחוק זוכה לפופולריות גם בישראל, ומתקיימות קבוצות הדרכה בערים רבות. עם זאת, לא מדובר בטיפול רפואי מחייב או תחליף לתרופות, אלא בתוספת מבדרת לשגרת הבריאות, כמו מדיטציה, פעילות גופנית קלה או טיפול באמנות. עבור מי שמוכן להשתטות קצת בקבוצה ולשחרר את המעצורים, מדובר בפעולה שיכולה לשפר את מצב הרוח, להפיג מתחים ואולי גם לספק כמה דקות של פעילות אירובית קלה.
והאם יוגת הצחוק אכן מסייעת להרזיה ושורפת קלוריות? אל תסמכו על דברי המדריכה בבית האח שפתחה בהבטחה הזו: בתרגול של 30 דקות של יוגת צחוק, שורפים בממוצע בין 40 ל־60 קלוריות תלוי בעוצמת התרגול, משקל הגוף, והאם משלבים בו תנועה פיזית כמו מחיאות כפיים, קימה וישיבה, ותנועות ידיים.
לשם השוואה, זה דומה להוצאה האנרגטית של הליכה איטית מאוד או מדיטציה בתנועה. יוגת צחוק נתפסת פחות ככלי לשריפת קלוריות ויותר כתרגול לרווחה נפשית, הפחתת סטרס, ושיפור מצב הרוח.
