האנשים שהובילו את העונה - אבל לא הגיעו לארץ המובטחת
"האח הגדול" בעונה הנוכחית היה יצירת מופת של ריאליטי. דיירים מגוונים, רגעים אייקוניים, נרטיבים גדולים מהחיים - הכול היה שם. אלא שלמרות הכול נותר גם קצת טעם של החמצה. דווקא בשלב הסופי, כשהיינו אמורים ליהנות מהשיא, מצאנו את עצמנו מול חמישיית גמר פחות מסעירה, אחרי שדווקא כמה מהכוכבים הכי משמעותיים נזרקו מהבית מוקדם מדי. שני שמות בולטים במיוחד הם דרור קליר ושני אדרי - בעיניי, הפספוס האמיתי של העונה.
דרור צבוע?! הצחקתם אותי!
העונה הזו, מבחינתי, חקוקה על שמו של דרור קליר. כבר מהרגע הראשון היה ברור שמדובר בדמות יוצאת דופן - כזו שלא מתיישרת עם הנרטיב המוכר של מתמודדים צעירים, או מחושבים מדי. דרור הגיע כאאוטסיידר, הוא מבוגר ביחס למרבית הדיירים, וזו כבר נקודת פתיחה בעייתית בפורמט שבו קהל צעיר מחזיק את כפתור ההצבעה. מי שגדל על טיקטוק - נוטה פחות להזדהות עם דמות מורכבת ומנוסה, שמדברת מתוך ניסיון חיים ולא מתוך פנטזיה של נעורים.
אבל לא רק הגיל שיחק תפקיד. דרור נכנס כגיי, אבל לא “הגיי הטלוויזיוני” שהפריים טיים הישראלי אוהב לאמץ - צעיר, צבעוני, וסטריאוטיפי. דרור מייצג את הדור של שנות ה-90, התקופה שבה לצאת מהארון היה כמעט אקט מסוכן. זה לא הגיי שזוכה לתשואות בקמפיין פרסומי, אלא זה שנאלץ לפתח מנגנוני הישרדות כדי לא להיחשף, כדי להמשיך לחיות.
וכאן טמון עקב האכילס שלו: “הצביעות”. דרור ידע לומר לכל דייר את מה שהוא רצה לשמוע, ולכאורה דיבר בשני קולות. הצופים קיבלו גרסה ערוכה היטב של התנהלותו וראו בזה חוסר אמינות צורם. לדעתי זו לא הייתה צביעות, אלא מנגנון הגנה שנולד מתוך נסיבות חיים קשות. מי שהיה הומו בישראל של שנות ה־90 יודע היטב: כדי לשרוד, היית צריך להמציא גרסאות שונות של עצמך. מול ההורים דבר אחד, מול המורים או המפקדים בצבא משהו אחר, מול החברים - משהו שלישי. לא כדי לשקר, אלא כדי להקטין את הסיכוי לעוד נידוי, לעוד לעג, לעוד מבט עוין.
המנגנון הזה הפך לאוטומט - לזהות מה הצד השני רוצה לשמוע ולספק לו את זה. בחיים האמיתיים זה שירת אותו היטב: פחות עימותים, פחות סכנות. אבל בתוך בית האח הגדול, שבו הכול מצולם מכל זווית, הדפוס הזה התרסק. כל סתירה הודגשה, כל אמירה כפולה הוקרנה שוב ושוב, ומה שעבד כהגנה בחוץ הפך לחרב פיפיות.
ועדיין - עם כל זה, אי אפשר להתעלם מהתרומה האדירה שלו לעונה. דרור היה זה שסיפק את האתנחתא הקומית, את הצחוקים הגדולים באמת. הוא היה מסוגל, באותה נשימה, לרגש, להתרגש, להתעצבן, לחבק, לבכות, ולספק טלוויזיה מצוינת. הוא לא שיחק דמות - הוא חי על המסך. כל אותם רגעים שהפכו לסאונדים ויראליים, כל אותן סצנות שנחרטו בזיכרון הקולקטיבי - היו ברובן פרי עטו, שפתו וגופו של דרור.
אבל מעבר לתרומתו העונתית, יש בדרור משהו גדול יותר. הוא לא רק עוד מתמודד שהודח לפני הגמר - הוא נציג של דור שלם. דור של הומואים שחיו כשלהגיד את המילה “גיי” בקול היה כמעט חטא. דור שנאלץ לספוג השפלות, בדיחות אכזריות, דלתות סגורות ומבטים של בוז - ולהמשיך הלאה. הם לא נלחמו בשביל מחיאות כפיים או חשיפה במדיה, אלא פשוט כדי לשרוד. דרור ושכמותו הם אלה שסללו לנו, בני הדור הצעיר, את הדרך. בזכותם היום יש קהילה חזקה, צבעונית ובטוחה יותר. הם היו חומת המגן שספגה את המכות, כדי שאנחנו נוכל ללכת ברחוב יד ביד. הם סבלו, כדי שאנחנו נוכל לחלום.
דרור, אני רוצה להודות לך לא רק על הבידור, אלא על הדמות שאתה מייצג. כי בלי הדור שלך, שנשא על גבו שנים של סבל ודחייה, הדור שלי לא היה חי היום חיים של חופש יחסי. המשפט “עם שאינו יודע את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל” לא נכתב על ריאליטי, אבל הוא נכון גם כאן: בלי להבין את הדרך שלכם, אי אפשר להעריך את המקום שבו אנחנו נמצאים היום.
שני אדרי - האישה שסחבה את העונה על הגב, אבל לא נכנסה לארץ המובטחת
אם דרור היה הפסקול הקומי של העונה, שני הייתה הלב הפועם שלה. מהרגע שנכנסה לבית היה ברור שהיא דמות אדירה - אישה חזקה, עקשנית, כזו שלא מזיזה את עצמה בשביל אף אחד. שני הייתה הקונטרה היחידה לאיסקוב, הגבר הרעיל שהשליט בבית אווירה כוחנית. מולו כולם התקפלו - חוץ ממנה. והיא שילמה על זה מחיר כבד.
שני לא פחדה לעמוד על שלה. היא לא ניסתה להיות “חמודה”, לא עטפה את הדברים בסוכר. וזה בדיוק מה שהפך אותה לדמות חיונית כל כך: היא היחידה שידע להציב גבול ברור לגבר שחשב שהבית שייך לו. אולי זו הסיבה שהוא שנא אותה בעוצמות כאלה - כי היא לא הייתה עוד חוליה חלשה שיכולה להתרפס מולו.
אבל הקהל בחר לראות בה את האשמה, בעיקר סביב הקשר עם יובל לוי. במקום להבחין במורכבות - בחורה שאמרה מראש שאינה פנויה רגשית, שנכנסה לבועה הרומנטית של הבית, שהתאהבה, ואז חטפה פיק ברכיים - הפכו את הפרידה שלה לחטא, ממתי להיפרד ממישהו זה דבר אסור? שני נפרדה מיול בדיוק ברגע הנכון עבורה, היא שיקפה לו את המציאות כפי שהרגישה אותה באותו רגע, היא לא שמרה בבטן והייתה כנה לכל אורך הדרך. יובל, מצדו, אימץ את דימוי הקורבן: הוא האשים, השחיר, ניסה לנכס לעצמו את הסיפור, ושני מצאה את עצמה מותקפת מכל עבר.
וכאן התגלתה האצילות שלה. גם אחרי שנעשה לה “רצח אופי” בעריכה, גם כשלא ניתנה לה במה אמיתית להגן על עצמה, היא בחרה לשתוק. בראיונות היא המשיכה לפרגן ליובל, לא השיבה מלחמה. זה הקלאס שלה - לדעת מתי לשתוק גם כשזה צורב.
אבל השנאה ברשת רק הלכה וגברה. וזה לא מקרה. כי מה באמת קשה לצופים? לא “השפה המלוכלכת” שלה, כמו שטענו. הרי לשפה של ארז, שהייתה קשה הרבה יותר, ויתרו. הבעיה האמיתית היא שציבור רחב עדיין מתקשה לראות אישה חזקה שלא מתנצלת. אישה שלא מבקשת רשות כדי להיות חד-משמעית, שלא מתכופפת כדי להיראות “נחמדה”. במילים אחרות - מיזוגיניה במלוא הדרה.
ובסוף, כשאני חושב על שני, אני רואה דמות נדירה. היא לא רק סחבה על גבה עונה שלמה, אלא גם הייתה הראי הכי חד שלנו כחברה. היא חשפה את הפחד מנשים שלא מנסות למצוא חן, את הצורך המתמשך להקטין אותן, את הדרך שבה נשים חזקות מוקעות על התנהגות שבגברים מתקבלת כמובן מאליה.
שני, את היית הלב של הבית. אמיצה, חדה, אנושית. גם כשטעית, המצפן שלך היה ברור ומוסרי. את הדיירת האמיתית של העונה - גם אם לא זכית להיכנס לארץ המובטחת של הגמר. כי בלב שלי, ובעיני רבים אחרים, את כבר מזמן זכית.
