אסף גרניט נבחר להשיא משואה, וואלה יופי. באמת, כל הכבוד לשף עם כוכב המישלן והמנות המעוצבות בפריז, שיש לו פופ-אפ קולינרי לחיילים - אבל נראה שהבחירה בגרניט היא הכשר לשיקולי הריאליטי החדשים שנוספו לכללי המשחק של השרה מירי רגב.
אז לתשומת לבך, השרה: אם חייבים קולינריה, ואם ישראליות במיטבה, מצאתי אפשרות תיאורטית אחרת, גם היא בשם הכישרון והקהל - מיכל אנסקי למשל. בקולינריה שלה יש חמלה, מורשת ארץ ישראלית ואחריות חברתית. אנסקי היא לא רק שופטת בתוכניות בישול, היא יזמית חברתית סדרתית, ממשיכת דרכם של אלכס אנסקי, קול התרבות הישראלית, ושרי אנסקי, הגברת הראשונה של האוכל הישראלי השורשי. היא גדלה בבית שבו אוכל הוא לא עוד אייטם רכילות, אלא שפה, היסטוריה וחיבור לאדמה.
מיכל מייצגת את כל מה שחסר בבחירה הרשמית של רגב; יזמית שהקימה את שוק האיכרים והחזירה את הכבוד לחקלאות המקומית, אישה שלא חששה לחשוף את הפגיעות שלה מול המצלמות ואת הפגמים בחיוך אחרי השיתוק שעברה. מיכל היא השראה והוכחה לכך שאפשר להיות גם רגישה וגם מובילה.
התחושה שנשים נדחקות לשוליים אינה מקרית. שלוש וחצי שנים אנחנו חיות בתוך מגמה של הדרת נשים מייצוג. ראינו איך שולחנות הממשלה הופכים גבריים לעייפה, ואיך הקול הנשי נמחק מצמתי הכרעה גורליים. אבל בזמן שבטקס המשואות מתעסקים ביחסי ציבור, במציאות הפוליטית מתחילה תנועה חדשה.
אלוהים, כמה שאני שונאת פוליטיקה, אבל השבוע כשנפתלי בנט הכריז על שתי הנשים הראשונות ברשימה שלו, קרן טרנר ודינה זילבר, משהו אצלי השתנה. טרנר, מנכ"לית משרדי האוצר והתחבורה לשעבר, היא אישה שיודעת לנהל תקציבי עתק ותשתיות לאומיות בזמן שגברים סביבה עסוקים בכיבוי שריפות של אגו. זילבר, מי שהייתה המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, היא שומרת סף מצוינת שלא מפחדת להגיד את האמת גם כשהיא לא פוטוגנית.
הן נשים והן בפרונט, אבל הן עוד לא התחילו. הן לא ישיאו משואה בשיער שעבדו עליו שעות ואיפור שבא לכסות פגמים, הן מחכות לרגע שבו יוכלו לתקן את מה שהתקלקל בבסיס ולא יאכלו מנה שמצטלמת היטב. המקצוענות שלהן היא התרופה למחלה הלאומית שלנו. הציבור כבר לא קונה מנות גורמה בכלי חרס שבירים. אנחנו רעבים לתשתיות, לכלכלה יציבה, למערכת משפט שלא צריכה להתנצל על קיומה. אנחנו זקוקים לנשים שלא באו להרים אלא באו לבנות. גם הן מבינות שתחבורה ציבורית היא לא טיסות לואו-קוסט בקיץ. הן מבינות שניהול הוא לא ריאליטי ולא מחפש פופולריות.
הגיע הזמן שנחזור לקדמת הבמה ולא רק ביום העצמאות. לא כוועדת קישוט לקידום מעמד האישה ולא כמשבצת משוריינת להשקטת המצפון הגברי, אלא כצורך קיומי של ידיים עם ציפורניים מטופחות שיודעות לבנות, לחבר ולנהל, ולא רק להשחים מנות על הפלנצ'ה מעל גחלים של אחרים. נשים כמו טרנר וזילבר, ונוכחות נשית אמיצה כמו של מיכל אנסקי, שמביאה איתה עומק ושורשים שאי אפשר ללמוד בשום בית ספר לבישול, הן ההוכחה שאי אפשר לעצב את פני המדינה הזו בלעדינו.
